כינון יחסים פורמליים בין ישראל, איחוד האמירויות הערביות ובחריין, והצטרפותן בהמשך של סודן ומרוקו, מהווים שינוי דרמטי מאז "השלום הקר" עם מצרים (1979) וירדן (1994) ואבן דרך משמעותית במפת היחסים במזרח התיכון. הרחבת האינטרסים והעמקת הקשרים בין המדינות טומנות בחובן ערך רב ופוטנציאל עצום, הן נוכח הצטרפותן הצפויה של ערב הסעודית ועומאן, והן על רקע עמדתה של ארה"ב ויחסי המעצמות.

כבר עתה ברור כי להסכמי אברהם יש השפעה אדירה על המרחב הכלכלי, הביטחוני והגיאופוליטי, כמו גם על שיתופי הפעולה בתחומי הסחר, התיירות והתרבות בין הצדדים. כל אלה משקפים את הדינמיקה המתחוללת מאז ברחבי האזור ומחוצה לו. דוגמה מובהקת לכך היא הגידול העצום שחל בפעילות הכלכלית ובהיקף הסחר וההשקעות בין ישראל ואיחוד האמירויות, המוערך ב־1.4 מיליארד דולר מאז 2021.

עם זאת, מנקודת מבט גיאופוליטית וביטחונית רחבה, המציאות שונה בתכלית. אומנם הסכמי אברהם מפיחים רוחות של שינוי לצד התעוררות וצמיחה כלכלית חסרת תקדים במזרח תיכון חדש, אבל – וזהו אבל גדול – הברית המשותפת שנוצרה איננה בולמת את התחזקות איראן והשפעתה האזורית. להפך, תפיסתה של איראן כאויב משותף הולכת ומתפוגגת.

החתימה על הסכמי אברהם, בתיווכו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ובעידודו של מוחמד בן סלמאן, יורש העצר הסעודי, הובילה לשינויים דינמיים ומרחיקי לכת במפת היחסים במזרח התיכון, וכן במעמדה האסטרטגי של ישראל. התהליך, שהחל בספטמבר 2020 עם חתימת הסכם השלום לצד כינון יחסים דיפלומטיים ונורמליזציה מלאה בין ישראל ואיחוד האמירויות, המשיך בהצטרפותה של בחריין. בנוסף, סודן ומרוקו חתמו על הסכמי נורמליזציה עם ישראל בדצמבר 2020 ובינואר 2021.

ללא ספק, מדובר בשינוי מרחיק לכת, שעה שמדינות ערב שאינן חולקות עבר היסטורי (מלחמה) וגבול טריטוריאלי משותף עם ישראל מחזרות אחריה ומקדמות שיתופי פעולה דו־צדדיים, הצפויים להתרחב ואף להעמיק. יתרה מזאת, נרמול היחסים ביניהן ניפץ את הטאבו שהיה מעוגן ביוזמת השלום הערבית־סעודית (2002), שהתנתה זאת בפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני.

עם זאת, ועל אף המומנטום המכובד שנוצר, לאחרונה גברו הקולות בישראל הקוראים להיערכות מחודשת נוכח הפערים שהתגלו בין האינטרסים השונים של השותפות להסכמים. כל זאת נוכח השינוי שחל בגישתן האמביוולנטית, בעיקר של השותפות מהמפרץ, כלפי איראן.
ההתקרבות לאיראן

בדיונים סביב חתימת הסכמי אברהם, מופנית כצפוי תשומת לב רבה למדינות המובילות, ישראל ואיחוד האמירויות, כמו גם להישגים הכלכליים והיקף הסחר ביניהן (כגון יבוא מישראל בשנת 2021 בהיקף של 885 מיליון דולר), וכן לפוטנציאל העסקי העצום העתידי, בין השאר נוכח פתיחת קרן השקעות אמירותית בישראל בהיקף של 10 מיליארד דולר.

אלא שהסתכלות כזאת מחמיצה את תהליכי העומק שעיצבו את המזרח התיכון בעשורים האחרונים. מי שיתבונן במפת האזור יבחין בשלל אירועים, תהליכים ומשברים משמעותיים שהתחוללו, ובראשם "האביב הערבי" (2011), ששינה ועיצב את מפת היחסים ומאזן הכוחות בעולם המוסלמי. המשבר חידד את הפערים בין המחנה הסוני ומדינות ערב המתונות בהנהגת ערב הסעודית לבין המחנה השיעי והמדינות הרדיקליות בהנהגת איראן, וכן סלל את הדרך להתחזקותן של מדינות המפרץ ומעמדן בזירה הגיאופוליטית.

כל אלה מהווים קרקע לצמיחתם של הסכמי השלום ולאינטרסים האסטרטגיים השונים של השותפות בו. זאת בהובלת איחוד האמירויות, הדוחפת לשיתוף פעולה רחב ומלא עם ישראל ולהרחבת הסכמי הנורמליזציה עם מדינות נוספות, אך במקביל לדיאלוג שהיא ועוד מדינות מנהלות עם איראן.

הסכמי אברהם מהווים נקודת מפנה עצומה בעולם המוסלמי. שכן, במקביל להתקרבות לישראל, בשנתיים האחרונות מתערערים הגבולות בין המחנה הסוני למחנה השיעי, ומשתנות הבריתות בכל מחנה. במילים אחרות, הסכמי השלום שנולדו על רקע צמצום נוכחותה ומעורבותה של ארה"ב במזרח התיכון ושמטרתם המרכזית הייתה ליצור חזית ביטחונית חזקה שתבלום את התחזקות איראן והשפעתה האזורית – הובילו למגמות הפוכות. דוגמה מובהקת לכך היא ריבוי הדיווחים שפורסמו לאחרונה בנוגע למגעים ישירים המתנהלים בין איראן לבין יריבותיה המושבעות, ובראשן ערב הסעודית, איחוד האמירויות וקטאר.

בנוסף, חלה מגמה של התפייסות הדרגתית בין המדינות המוסלמיות השונות ללא תלות במוצאן הסוני/שיעי, דוגמת הקשרים המתהווים בין מדינות שהקשרים נותקו ביניהן או שנחשבו כיריבות, דוגמת טורקיה־מצרים ואיחוד האמירויות, קטאר־מצרים וטורקיה־איראן (על אף מאבקן על אזורי השליטה וההשפעה בסוריה).

אם לא די בכך, הרי שפרסומים עדכניים מציגים תמונה דומה בדבר סדקים שנפערו בין מדינות המפרץ נוכח חילוקי הדעות השוררים בין ערב הסעודית ואיחוד האמירויות. זאת, בין השאר, נוכח התחזקות מעמדה האזורי של האחרונה. לכן, על פניו נראה כי התקוות להקמת חזית משותפת, יציבה וחזקה, נגד איראן הן לא יותר מאשליות.

חמור מכך, השילוב שבין נסיגתה של ארה"ב מהאזור להתרחקות החתימה על הסכם הגרעין האיראני נוכח העיכובים במו"מ בין טהרן למעצמות, וזאת כשבד בבד חלה התקרבות בין איראן למדינות שנחשבו בעבר לאויבותיה ההיסטוריות – מחזק את איראן. וכך, כשהיא קרובה מתמיד להשגת יכולת גרעינית וכשמאזן הכוחות מולה נחלש, מעמדה המדיני של איראן והיקף השפעתה האזורית הולכים ומתחזקים.

דיווידנדים עתידיים

נוכח השינוי המהותי שחל במעמדה הגיאופוליטי של איראן חרף המאמצים להחלישה, על ישראל להרחיב ולהעמיק את הקשרים והיקף הפרויקטים המשותפים שלה עם מדינות ערב המתונות, ובראשן איחוד האמירויות וערב הסעודית, וכן עם מצרים וירדן. זאת תוך הדגשת "פירות השלום" והיתרונות הגלומים בהסכמי שלום אזוריים, ומנגד תוך הצגה באור שלילי של המשמעויות הנגזרות מהתחזקותה של איראן (גרעין וטילים, לצד סייבר ומתקפות טרור) והשפעתן על היציבות הביטחונית.

בנוסף, לנוכח צמצום נוכחותה ומעורבותה הצבאית של ארה"ב באזור, על ישראל לאתר שותפות אסטרטגיות נוספות באירופה ו/או באסיה, דוגמת הודו, במטרה לבסס הרתעה ולהגדיל את החזית מול האויב האיראני. זאת ועוד, התבוננות על הסכמי אברהם מנקודת מבט גיאופוליטית ארוכת טווח מראה כי למרות ערעור תפיסתה של איראן כאויב משותף, חבירתה של ישראל למדינות המפרץ כשלעצמה נושאת ערך רב.

מעבר ליתרונות הגלומים בהרחבת קשרי המסחר והכלכלה עם השותפות החדשות, אין ספק כי ערב הסעודית מהווה כיום ציר קריטי במרחב הגיאופוליטי החדש שנוצר בזירה הבינלאומית, שאותו צריך לשמר ולחזק. שמירה על ציר גיאופוליטי זה עשויה להנפיק דיווידנדים חשובים בעתיד, שיבואו לידי ביטוי בין השאר בערבותה לשמירה על היציבות והביטחון הבינלאומי.