המלחמה הרצחנית שפרצה באוקראינה לפני שלושה חודשים חורגת הרבה מעבר לגבולותיה הטריטוריאליים של המדינה השנייה בגודלה באירופה. פלישת צבאו של פוטין אינה מותירה כל ספק. בראיון שנערך עם פרופ' פרנסיס פוקויאמה, מחבר הספר הנודע "קץ ההיסטוריה" ומומחה בעל שם עולמי לכלכלה פוליטית, הוא אמר שהוא סבור כי מדובר במלחמה כוללת נגד הדמוקרטיה המערבית, הסטטוס קוו והסדר העולמי הקיים.
כך משבר הומניטרי עצום המתחולל בימים אלה באוקראינה, סנקציות בינלאומיות חסרות תקדים נגד רוסיה וטלטלה גלובלית בזירה הבינלאומית, עוררו מחדש את מרכזיותה, חשיבותה ועוצמתה של הברית הצפון־אטלנטית. מעבר לתוספת הכוח הצבאי נוכח הגידול הצפוי במספר החברות בברית, הצטרפותן של שוודיה ובעיקר פינלנד לנאט"ו היא מהלך אסטרטגי מהותי העשוי להוביל לתפנית קריטית במלחמה.
פתיחת חזית חדשה מולן באזור הים הבלטי והחוג הארקטי בצפון אירופה, יכולה לחולל שינוי משמעותי בהתנהלותו של פוטין, המכתיב את הקצב והכיוון הכללי של המלחמה באוקראינה. כשידו על התחתונה, הוא מסוכן יותר ועלול להסלים את המלחמה תוך שימוש בנשק לא קונבנציונלי ולו כדי להציג תמונת ניצחון.
העובדות מדברות בעד עצמן. אומנם שוודיה ופינלנד אינן חברות רשמיות בנאט"ו, אך במשך שנים הן נחשבות בנות ברית בכירות ושותפות אסטרטגיות חיוניות בברית שהלכה וגדלה מאז 1949 מ־12 ל־30 מדינות. מאז הצטרפו שתי המדינות הנורדיות ב־1994 להסכם השותפות עם הארגון, המכונה
(PfP Partnership for Peace), הן נוטלות חלק פעיל ואינטנסיבי בפעילות הביטחונית השוטפת ובמשימות שלום המתקיימות ברחבי העולם, בתרגילים צבאיים עם חברות מובילות בארגון (דוגמת ארה"ב, בריטניה, צרפת וגרמניה) ובשפע של הסכמים ושיתופי פעולה מודיעיניים וביטחוניים בין חברות נאט"ו הסקנדינביות ובראשן נורווגיה, דנמרק ואיסלנד, דוגמת "שיתוף הפעולה ההגנתי הנורדי" (NORDEFCO).
אומנם קריסת ברית המועצות ב־1991 ונפילת הגוש הסובייטי היו אמורות לשים קץ לאיום הצבאי המיידי על ריבונותן ועצמאותן של השתיים, אך בפועל המציאות שונה. אף שהפדרציה הרוסית נתפסה מאז כחלשה יותר וכמאיימת פחות, האיום הפוטנציאלי שלה כלפי נאט"ו, ובכלל זה כלפי פינלנד ושוודיה, בעיקר מאז עלייתו של פוטין לשלטון ב־1999, לא נעלם. הוא רק נעשה מורכב ומעורפל יותר.
בתוך כך, התפוגגות המלחמה הקרה והמאבק האידיאולוגי בין המעצמות הובילו להיעלמות "ברית ורשה", אך האתגר הביטחוני נותר על כנו ורק שינה את אופיו וממדיו. לא עוד איום פיזי על פני השטח בלבד, אלא גם איום דיגיטלי ומתקפות סייבר המופעלות נגדן במרחב הווירטואלי. על רקע זה, המדינות הנורדיות שמרו בקפדנות על עצמאות וניטרליות בשעה שהמרחב האסטרטגי החדש שנוצר מאז תחילת שנות ה־90, בדגש על העשור האחרון, חייב אותן לבצע כל העת שינויים אסטרטגיים והתאמות פרגמטיות.
שתי המדינות הנורדיות הגדילו בהדרגה את כוחן הצבאי ושדרגו את מערכי ההגנה והביטחון הלאומי שלהן, לצד הגברת שיתופי פעולה צבאיים, הידוק הסכמי הגנה וחיזוק קשרים פוליטיים עם מדינות נאט"ו וארגונים בינלאומיים נוספים.
להקדים תרופה למכה
מנקודת מבט גיאופוליטית וביטחונית רחבה, שוודיה ופינלנד הן שותפות אסטרטגיות חשובות לנאט"ו, הן כמותית והן איכותית. השתיים מביאות איתן כוחות צבא וניסיון צבאי עשיר, לצד חילות אוויר וים מתקדמים, מגוון אמצעי לחימה, מטוסי קרב ויכולות סייבר מתוחכמות, כמו גם משאבים צבאיים ונוכחות באזור הארקטי ובסיסים בים הבלטי.
כל אלה נחוצים לנאט"ו, בעיקר באזור של גרינלנד, איסלנד ובריטניה, נוכח חולשתו האסטרטגית אל מול עליונותה הצבאית של רוסיה, המפעילה שם בין היתר צוללות גרעיניות וכלי שיט אחרים. הצטרפותן אף מסייעת לשדרג את מאזן העוצמות בין הצדדים היריבים ומשפרת את ההגנה על המדינות הבלטיות – ליטא, לטביה ואסטוניה – החשופות תדיר לאיומים רוסיים.
מעבר לכך, שוודיה ופינלנד הן דמוקרטיות מבוססות וכלכלות מתקדמות וחזקות החברות באיחוד האירופי מאז 1995, החולקות גישה ליברלית וערכי ליבה של נאט"ו. בהיותן מדינות בעלות תעשיית הייטק מתקדמת, הן מביאות עמן ידע רב וטכנולוגיות חיוניות לפיתוח המרחב הביטחוני והצבאי של הארגון, לרבות תעשיית חלל וסייבר.
עם זאת, קיימים פערים משמעותיים בין השתיים. מעבר למסורות שונות בנושאי המלחמה המאפיינות אותן ולתקציב הביטחוני הגבוה יותר של פינלנד (כ־2% מהתמ"ג שלה לעומת תקציב ביטחוני שוודי העומד על 1.3% מהתמ"ג), שמרה שוודיה מתוך בחירה על ניטרליות ואי־התערבות, כאידיאולוגיה וכסממן זהות לאומית במשך 200 שנה.
הניטרליות הפינית, מנגד, נמשכה כמה עשורים בלבד. זאת בעיקר בשל קרבתה הגיאוגרפית לרוסיה, החולקת איתה גבול ארוך הנמשך כ־1,300 ק"מ, וכן על רקע מערכת היחסים הנפיצה שהייתה לפינלנד עם ברית המועצות במהלך המלחמה הקרה, לצד הלחצים הפוליטיים והאיומים הביטחוניים שהפעיל פוטין בהמשך.
בתוך כך, חשוב להדגיש את העיתוי של החלטת שוודיה ופינלנד, שאיננה מהווה גחמה פזיזה שצצה יש מאין. ההפך הוא הנכון. אומנם מדובר בתהליך מורכב הכרוך באישורן של כל חברות הברית וזה עלול להימשך תקופה לא מבוטלת, אך מנקודת מבטן, הן מקדימות תרופה למכה ואינן מחכות שהדוב הרוסי יממש את איומיו ויתקוף אותן, כמו במקרה של אוקראינה.
מעבר לכך, החלטתן להצטרף לארגון מבוססת על תמיכה ציבורית רחבה (76% בפינלנד ו־57% בשוודיה), שבאה לאחר התנגדות עזה לאורך השנים. ההחלטה ש"התבשלה על אש קטנה", מבוססת על שיקולי עלות־תועלת וגישה ריאליסטית ומפוכחת של המציאות הכאוטית המתחוללת באירופה. הזירה האירופית אינה שקטה נוכח המדיניות התוקפנית של פוטין, לרבות הפלישה לגיאורגיה (2008), הסיפוח החד־צדדי של חצי האי קרים (2014) וההידרדרות הביטחונית שחלה ביחסים עם רוסיה במהלך החודשים האחרונים.
אין ספק אפוא כי צעדים אלה מהווים פתיחת חזית נוספת במאבק נגד ראש הקרמלין, העלולה לדרבן אותו לממש את איומיו באוקראינה ולהיעזר בנשק כימי, ביולוגי, או גרעיני־טקטי כדי להמחיש את רצינות כוונותיו.
ההחלטה האסטרטגית של פינלנד ושוודיה לעבור ממצב ניטרלי לאקטיבי ולהצטרף כחברות דה־פקטו לנאט"ו, מהווה שינוי דרמטי החורג מעבר לשינוי המיצוב הפוליטי שלהן. היא משקפת את השינויים המהירים לצד הטלטלות והתמורות המתחוללות כיום בזירה הבינלאומית, וכן את המעבר מהסתמכות עצמית וביטחון לאומי לבניין כוח קולקטיבי והסתמכות על בריתות והסכמים משותפים המספקים ביטחון בינלאומי.
כמו כן, הצטרפותן מרחיבה את ממדי הארגון ופריסתו הגיאוגרפית תוך הפיכתו למעין "גוש אירופי" חוסם, המתמודד חזיתית עם הדוב הרוסי. השתיים מספקות לנאט"ו יכולות ומשאבים שלא היו לו בעבר, ואלה מאפשרים לו לתת מענה לאיומים בכמה חזיתות בו־זמנית, בדגש על קווי החיכוך המיידיים עם רוסיה במזרח ובצפון אירופה.
מזכ"ל הארגון ינס סטולטנברג הצהיר בשבוע שעבר כי ארגון נאט"ו איננו חלק במאבק של רוסיה באוקראינה וכי המלחמה אומנם לא תסתיים מהר, אך אוקראינה תנצח ונאט"ו יתמוך בה עד לניצחונה. האומנם? האם ההצהרות הללו מהוות ערבות ממשית לביטחונה של אוקראינה?
ומה לגבי הצהרתן של שוודיה ופינלנד על הצטרפותן לנאט"ו? האם הן ירתיעו את פוטין, או שמא יהוו זרז שידרבן אותו להחריף את המאבק למחיקת אוקראינה והאוקראינים מהמפה? אין לדעת. רק ימים יגידו.
