מאז כינון היחסים הדיפלומטיים ביניהן בשנת 1991, מנהלות רוסיה וישראל מערכת יחסים מורכבת, שידעה לא מעט עליות ומורדות. משבר סגירת משרדי הסוכנות היהודית במוסקבה מהווה תסבוכת חדשה, המצטרפת למתיחות השוררת בין המדינות מאז פרוץ המלחמה באוקראינה. מתיחות זו נוצרה, בין היתר, על רקע הסכם ייצוא גז שעליו חתמה ישראל בחודש שעבר עם האיחוד האירופי, התקיפות בסוריה המיוחסות לישראל נגד יעדים איראניים, והגינוי החריף מצד מוסקבה בעקבות הפגזת שדה התעופה בדמשק.
המתיחות הגיעה ככל הנראה לשיאה על רקע תמיכת ישראל בעמדת המערב בעניין המלחמה באוקראינה, ומצטרפת ללחצים הכבדים שבהם נתונה רוסיה נוכח בידודה הבינלאומי והסנקציות החריפות המוטלות עליה. עם זאת, חשוב להבין כי יחסי רוסיה־ישראל מבוססים על מארג אינטרסים וקשרים הטומנים בחובם חשיבות רבה. יחסים אלה נושאים אופי מיוחד ומתנהלים במסלול משלהם המבוסס על עמדות משותפות, לצד אינטרסים מנוגדים וחילוקי דעות מהותיים בין הצדדים.
ישראל נתפסת על ידי רוסיה כמעצמה אזורית מובילה בתחום הכלכלי, הצבאי והטכנולוגי, לצד היותה בת ברית מרכזית של יריבתה המושבעת, ארה"ב.
רוסיה נתפסת בעיני ישראל כמעצמה חשובה וכשותפה אסטרטגית חזקה, החולקת עמה, בין היתר, אינטרס משותף לקידום הביטחון במזרח התיכון, תוך שמירת היציבות בסוריה ובלימת איראן – שתי אויבות מרות של ישראל. לכן, מי שמתבונן על הדינמיקה בין רוסיה וישראל, יבחין כי מדובר באפיזודה מורכבת הנקשרת למהלכים שנוקטת רוסיה לביסוס מעמדה רב־הכוח באזור ומיצובה כמעצמה דומיננטית בזירה העולמית.
מנהיגי הקרמלין, מאז ומתמיד, ייחסו חשיבות רבה למזרח התיכון. גם ללא קשר לתחרות עם המערב, הם פעלו לחיזוק מעמדה והשפעתה של רוסיה באזור, תוך קידום האינטרסים המדיניים, הכלכליים והביטחוניים שלה והשגת יעדיה ונכסיה האסטרטגיים בזירה הבינלאומית.
לאחר התמוטטות הגוש הסובייטי, ובמיוחד מאז שנת 2000 עם עלייתו של פוטין לשלטון, גברה חשיבותו של האזור ושל ישראל בעיני הקרמלין. המזה"ת נתפס כציר גיאופוליטי ומסחרי חשוב, וכן כמקום מפגש אסטרטגי של האינטרסים האזוריים והגלובליים של רוסיה. בנוסף, הוא מהווה מוקד לתחרות בינלאומית מול ארה"ב ובנות בריתה ובראשן ישראל ומדינות נאט"ו.
אם לא די בכך, הרי שלאחרונה, על רקע גילויי הגז באזור, וכל שכן על רקע המלחמה באירופה והטלטלות העולמיות בשוק האנרגיה, המזה"ת מהווה ציר אנרגטי אסטרטגי חשוב ביותר, המושך אליו תשומת לב עולמית. לא בכדי הסכם הגז שחתמה ישראל עם האיחוד האירופי מעורר זעם ותסכול אצל ראש הקרמלין.
ישראל היא שותפה ומעצמה אזורית במזה"ת עם כלכלה חזקה, עמדת מובילוּת צבאית וטכנולוגית ומערכת של קשרים והסכמים עם מדינות ערב המתונות. עם זאת, היא מקיימת הסכמי שיתוף פעולה עם יוון וטורקיה, הנמצאות בקונפליקט עם רוסיה בעניין המים הכלכליים ומקורות האנרגיה באזור.
נקודת היפוך
במהלך העשור האחרון, במקביל להיחלשות מעמדה של ארה"ב ונסיגתה מענייני המזה"ת, נקטה רוסיה מדיניות חוץ אסרטיבית, תוך התאמה לאיומים ולהזדמנויות שצצו באזור. וכך, לצד התקרבות הדרגתית לישראל, דאג פוטין במקביל לשדרג יחסים עם מרבית מדינות המפתח באזור – תוך הרחבת קשרים עם מצרים, לוב, ירדן, מדינות המפרץ ובראשן ערב הסעודית, וכן עם טורקיה (על אף הקונפליקט מולה בסוריה, בקווקז ובלוב).
כשהוא פועל לבסס את מעמדה של רוסיה כעמוד תווך חזק וכשחקן מרכזי המשפיע על מאזן הכוחות במזה"ת, הגביר פוטין את נוכחותה האסטרטגית במרחב הים התיכון (דוגמת נמל טרטוס), תוך שיקום משטר אסד והקמת תשתיות ומתקנים צבאיים בסוריה, הנתפסת כאינטרס רוסי חיוני. בנוסף, הוא הרחיב את ההסכמים הכלכליים והביטחוניים עם איראן (הסכם אסטרטגי ל־20 שנה) וסיפק לה ידע, נשק וטכנולוגיות גרעין. כמו כן, הוא הקים קואליציה עם איראן, חיזבאללה ומיליציות שיעיות המכוונת כיום בעיקר נגד ישראל והמערב.
וכך, לצד יחסי מוסקבה־טהרן־דמשק והמאבק ביניהן, מתחוללים מאבקי כוח בין רוסיה ואיראן בעניין השגת אזורי השפעה בסוריה, המאיימים ישירות על ישראל. כל זאת בזמן שפוטין מתמרן בין כל החזיתות בסוגיות רגישות לממשלות ישראל ובראשן נושא הגרעין האיראני, איום הטרור הרדיקלי וסוגיית הסכסוך עם הפלסטינים.
יחסי רוסיה־ישראל הם חוליה חיונית באסטרטגיית המזה"ת הרחבה של פוטין, הנוקט גישה ריאליסטית ופרגמטית. מאז כינון היחסים הדיפלומטיים בין המדינות, התפתחו קשרים דו־צדדיים מדיניים וכלכליים ענפים, שהובילו לשורה ארוכה של הסכמים במגוון תחומים צבאיים וביטחוניים (כגון רכישת ציוד בשווי 100 מיליון דולר מהתעשייה האווירית ב־2010), וכן טכנולוגיים, תרבותיים ומדעיים.
בנוסף, שיתופי פעולה בתחומי הרפואה, האנרגיה, התיירות והחקלאות הובילו בין היתר להסכמי סחר שנחתמו ב־2019 בהיקף של כ־5 מיליארד דולר. לכך יש להוסיף קשרים היסטוריים עמוקים. ישראל חוותה גל עלייה של כ־1.5 מיליון יהודים מרוסיה ובריה"מ לשעבר, שיצרו קשרי תרבות חשובים ומתמשכים בין המדינות. אלה הובילו, בין היתר, למעורבותם הרבה בפוליטיקה הישראלית ולהמשך עלייה של חלק ממאות אלפי המבקרים הבאים מרוסיה מדי שנה.
וכך, מעבר לטיפוח קהילת דוברי הרוסית, שהקרמלין רואה בה אמצעי השפעה על הממסד הפוליטי, הידוק הקשרים בין רוסיה וישראל נקשר גם לכנסייה האורתודוקסית הרוסית, לגינוי הנאציזם ולמאבק בטרור. מאז ביקורו הראשון של פוטין ב־2005 בישראל, נציגי ממשל בכירים וראשי ממשלות ובהם נתניהו, לפיד ובנט התארחו לא פעם במוסקבה.
אין ספק שפוטין אינו מעוניין במשבר אמיתי עם ישראל – מעצמה אזורית חשובה שמוסקבה רואה בה אמצעי לקידום האינטרסים של רוסיה במזה"ת. עם זאת, זוהי גם נקודת ההיפוך שבה הוא יכול להשתמש בישראל, לאור האיכויות והעוצמות שהיא מביאה, לצורך הסטת תשומת לב עולמית מהמלחמה באוקראינה, לאזור גיאופוליטי נפיץ זה.
בעבור ראש הקרמלין, המודע היטב למגבלותיו ולעמדתה הפרו־מערבית של ישראל, משבר הסוכנות איננו מקרי. הוא מגיע לאחר המפגש הטעון בטהרן ומצטרף למדיניות האגרסיבית ולביקורת שאותה נקט כלפי ישראל לאחרונה (לדוגמה בנוגע ליחסיה עם הפלסטינים, בעניין מוצאו היהודי של נשיא אוקראינה, וכן בהתייחס לתקיפות בסוריה).
בתוך כך, חשוב לעמוד על הניואנסים, הכוונות הנסתרות והדקויות השונות בעמדתו האמביוולנטית של פוטין בסוגיה מורכבת זו. מצד אחד, משבר הסוכנות נועד לפגוע בישראל ולבקר את המהלכים שאותם היא נוקטת, אך מצד שני אירוע זה נועד לאותת לסוריה ולאיראן כי רוסיה עושה זאת מתוך דאגה לאינטרסים שלהן.
עם זאת, ובהתחשב ברגישות הרבה שהנרטיב היהודי מעורר, ייתכן שהחלטת פוטין ליזום משבר מבוים נועדה מלכתחילה לאותת לישראל – היחידה במערב שאינה משתתפת בהטלת הסנקציות על רוסיה – כי הוא "זקוק" לה כמתווכת מול אוקראינה ומול ארה"ב, בעיקר נוכח אספקת מערכות רקטות ארוכות־טווח (HIMARS) העושות שמות בכוחות הרוסיים באוקראינה.
על רקע זה ולמרבה האירוניה, סיטואציה זו מדגישה מחדש לישראל את חשיבותה של רוסיה עבורה. כך שמשבר הסוכנות הוא הזדמנות עבור ישראל להדק את הקשר עמה ולהעלות את קרנה בעיני פוטין. זאת, במיוחד נוכח המצב הפוליטי השברירי וממשלת המעבר בישראל, וחרף המלחמה באירופה והשינויים במאזן הכוחות במזרח התיכון ובזירה הבינלאומית.