אין ספק כי הישגו הדרמטי והחשוב ביותר של המנהיג הסובייטי היה פירוק המשטר הקומוניסטי־טוטליטרי המחזיק במצבור הנשק הגרעיני הגדול בעולם. אך בעיני פוטין, התמוטטות ברית המועצות היא אחד הכישלונות הגדולים ביותר של ההנהגה הרוסית, המוצג על ידיו כאסון הגיאופוליטי החמור ביותר במאה ה־20. יתרה מזאת, מבחינתו זהו קטליזטור המדרבן אותו כיום במאבקו הרצחני באוקראינה, שתכליתו למחוק את מורשתו של גורבצ'וב, לשנות את הסטטוס־קוו מול ארה"ב והמערב, ובעיקר לחזק את כוחה ומעמדה של המעצמה הרוסית בפוליטיקה העולמית.

כאחד המנהיגים המשפיעים ביותר שעיצבו את המאה ה־20, מיכאל גורבצ'וב הלך לעולמו כשהוא מותיר אחריו מורשת היסטורית עצומה לצד מוניטין בינלאומי שנוי במחלוקת. מצד אחד, הוא היה מנהיג שהוביל את ברית המועצות להישגים מרשימים, עיצב מחדש את היחסים בין מזרח ומערב, ונהנה מהערצה והערכה אדירה ברחבי אירופה והמערב.

מנגד, הוא זכה ללא מעט ביקורת מבית וממדינות מזרח אירופה. סקר שנערך על ידי מכון מחקר רוסי (Levada Institute) שפורסם בפברואר 2017, הראה כי 7% בלבד מהציבור הרוסי מכבד ומעריך את המנהיג הסובייטי שזכה בפרס נובל ב־1990.

גורבצ'וב, ששמו נקשר בין השאר בחתימה על ההסכם לפירוק הנשק הגרעיני לטווח בינוני (1987), בפירוק ברית ורשה (1988) ובנסיגת הכוחות הסובייטיים מאפגניסטן (1989), נתפס ברוסיה כמנהיג שנכנע למערב והוביל לכאוס. הוא מוצג כמי שהחריב את הקומוניזם הסובייטי והביא לקריסת האימפריה ששלטה כשבעה עשורים על אזורים נרחבים באסיה ובמזרח אירופה.

חמור מכך, מנקודת מבטו של פוטין, גורבצ'וב נתפס כמנהיג חלש וכנוע שהתפתה ליחסים עם ארה"ב ומדינות אירופה, ושלא מנע את אסון קריסת המשטר. הטעויות העצומות שעשה, לדעת פוטין, פגעו באינטרסים הלאומיים, בכוחה ובמעמדה הדומיננטי של בריה"מ (לימים רוסיה) בזירה הבינלאומית.

פתיחות ודמוקרטיזציה

עם עלייתו לשלטון ב־1985, גורבצ'וב, שניחן בניסיון פוליטי עשיר ובראייה מפוכחת של המציאות, הבין כי רק צעדי חירום דרסטיים בדמות רפורמות בכלכלה ("פרסטרויקה"), פתיחות וליברליזציה פוליטית ("גלסנוסט"), יצליחו לאושש את ברית המועצות מקריסה. בפועל, מהלכים אלה, שנועדו לחלץ אותה מקיפאון מדיני, כלכלי וחברתי עמוק ולשים קץ לדיכוי האכזרי של השיטה הקומוניסטית, החישו את נפילתה.

המדיניות שאותה נקט, שנועדה לקדם "סוציאליזם עם פנים אנושיות" ולעודד צמיחה כלכלית והשקעות הון במדינה, חוללה תהליכי שינוי ודמוקרטיזציה שלא ניתן לעוצרם במנגנוני השלטון, הבירוקרטיה ואמצעי התקשורת הן בברית המועצות והן בקרב מדינות הגוש הסובייטי.

גורבצ'וב, שבניגוד לקודמיו בתפקיד האמין בפתיחות, בדמוקרטיה ובכיבוד חופש הביטוי, נמנע מהכנסת כוחות צבא לפולין, צ'כוסלובקיה ומזרח גרמניה כדי להתעמת עם הציבור המקומי, וכן עם גל מחאות שפרץ במדינות הבלטיות בצפון אירופה (ליטא, לטביה ואסטוניה) אשר ביקשו להחזיר את עצמאותן.

הגל ששטף את כל המדינות הקומוניסטיות והוביל לבסוף לנפילת חומת ברלין ולאיחוד גרמניה (1990) התחזק עד כדי כך שחלק ניכר מ־15 הרפובליקות של ברית המועצות, לרבות הרפובליקה הסובייטית של אוקראינה, הכריזו על עצמאות – והושם קץ לאימפריה הסובייטית.

גורבצ'וב עשה מה שאף מנהיג סובייטי לפניו לא העלה בדעתו. על אף ואולי בשל הידרדרות המצב הפוליטי והכלכלי במדינה, הוא המשיך ביישום הרפורמות ובתהליכי הדמוקרטיזציה גם במישור הבינלאומי. קיצוץ ניכר שהכניס בתקציב הביטחון לטובת הבראה כלכלית, גרם לשינויים משמעותיים במדיניות החוץ הסובייטית וביחסה של מוסקבה לאירועים מעבר ל"מסך הברזל", דוגמת עליית יהודי בריה"מ לישראל.

וכך, כשהוא נוקט גישה ריאליסטית, פרגמטית ופייסנית מול המערב, ומתרחק מהגישה הדוגמטית והנוקשה של קודמיו, גורבצ'וב פעל לסיום המלחמה הקרה במטרה ליצור מציאות ביטחונית טובה ויציבה יותר באירופה ומחוצה לה.

מגעים ישירים עם נשיא ארה"ב דאז רונלד רייגן הובילו למפגשי פסגה מתוקשרים בין הנשיאים שהחלו בסתיו 1985 בז'נווה ונמשכו ברייקיאוויק, בירת איסלנד. אלה הובילו לנורמליזציה ביחסים בין המעצמות, שהלכו והתהדקו במסגרת סדרה של הסכמים אסטרטגיים שנחתמו בין הצדדים ובהם אמנות ז'נווה, ההסכם לצמצום הנשק הגרעיני (START), וכן ההסכם להסדרת פריסת הכוחות הקונבנציונליים באירופה (CFE).

הסכמים חשובים אלה מהווים "קווים אדומים" בזירה הבינלאומית, המגבילים עד היום את השימוש בנשק גרעיני, בעיקר מצד רוסיה נוכח מאבקו של פוטין באוקראינה וההסלמה במתיחות בין המעצמות. יתרה מזאת, מי שיתבונן על סדרת ההסכמים הללו לצד הרפורמות מרחיקות הלכת שחולל גורבצ'וב, יבחין כי הם אינם מסתכמים רק במהלכים פורצי דרך. מדובר במורשת היסטורית של רפורמטור, מדינאי ומנהיג ששינה לעד את פני הזירה והמציאות הגיאופוליטית. מורשת שאותה פוטין פועל בכל דרך לשנות ואף למחוק.

לקעקע את הדמות

מנקודת מבט מערכתית, ללא ספק גורבצ'וב הוא "מנהיג השינוי" שקרא נכון את המפה העולמית. אבל – וזהו אבל גדול – מדובר במנהיג שהקדים את זמנו, ולכן יש החולקים על המוניטין שיצא לו.

העובדות מדברות בעד עצמן. גורבצ'וב דגל בריאל פוליטיק ובמדיניות פרגמטית שתאמה לאירועים בארצו, לתהליכים באירופה ולשינויים במפת היחסים מול המערב. אולם הגישה החדשנית שהביא איתו והמדיניות הפתוחה והדמוקרטית שאותן נקט, לרבות אימוץ ערכים אוניברסליים (חופש הביטוי וכבוד האדם), היו נטע זר בברית המועצות.

הם סתרו את העקרונות ורוח המשטר שבו צמח ואף איימו על המשך קיומו. לכן, לא בכדי פוטין פועל נמרצות כדי למחוק אותם. גורבצ'וב, שגילה מנהיגות, יצירתיות ונחישות במאמציו להציל את האימפריה הסובייטית, מוצג בידי פוטין כמנהיג חלש, ששיתף פעולה עם האויב ובגד באינטרסים הלאומיים של רוסיה.

כשברקע מתחוללת המלחמה באוקראינה וגוברת המתיחות בין רוסיה וארה"ב, מסתמן כי מותו של המנהיג הוא הרבה מעבר לאירוע סימבולי. מדובר בהזדמנות עבור פוטין לקעקע את דמותו, פועלו והישגיו העצומים של גורבצ'וב, ולו כדי לחזק את כוחו שלו ומעמדו ברוסיה ומחוצה לה, ולמצב את תדמיתו כמנהיג חזק ורב־השפעה ממנו. מנהיג המסוגל לשלוט במדינה הגדולה בעולם, שמסוגל להשיב את גדולתה של רוסיה ולמצב אותה כמעצמה צבאית וגרעינית גדולה וחזקה, הכובשת שטחים ומעצבת מחדש את פני אירופה והזירה הבינלאומית.