הגעתו של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין למזרח התיכון ביום שלישי ופגישתו המתוכננת עם נשיאי איראן וטורקיה בטהרן איננה מקרית. היא גם איננה "עוד" מפגש פסגה או ביקור נשיאותי, כל שכן לאחר ביקורו של הנשיא האמריקאי ג'ו ביידן באזורנו.
מעבר להידוק היחסים הבילטרליים בין מוסקבה וטהרן וליבון היחסים בין השתיים ובין טורקיה בעניין סוריה – מדובר באירוע מדיני סימבולי חשוב. זהו מפגש שרובו ככולו מיועד לאותת למדינות האזור, בדגש על סעודיה ומדינות המפרץ, כי רוסיה הייתה ונשארה שחקן חזק ומרכזי במזרח התיכון.
והעובדות מדברות בעד עצמן: לרוסיה אינטרסים צבאיים, ביטחוניים וכלכליים ברורים כמעט עם כל מדינות האזור, בדגש על סעודיה כמנהיגת מדינות ערב ויצואנית הנפט הגדולה בעולם. פעילותו הדיפלומטית האינטנסיבית של פוטין באזור גברה בעשור האחרון, במיוחד נוכח נסיגתה של ארה"ב וצינון יחסיה עם סעודיה, וכל שכן על רקע המלחמה באירופה והטלטלות בשוק האנרגיה העולמי.
וכך, בזמן שהסכמים כלכליים וביטחוניים נרקמים בין מדינות ערב המתונות, ומוקמת חזית ביטחונית אזורית בהשתתפות ישראל ובהובלת סעודיה לבלימת איראן – פוטין ממשיך לפעול נמרצות לחיזוק קשריו במזרח התיכון מנגד. הוא תומך לאורך שנים באיראן ולאחרונה בעיקר בסוגיית הגרעין, ובמקביל מבסס את אחיזתה הצבאית־אסטרטגית של רוסיה בסוריה. זאת תוך שהוא מקיים יחסים אמביוולנטיים עם השתיים. הוא נאבק בטורקיה ובאיראן, המתחרות בו ובינן לבין עצמן, אך באותה עת גם משתף איתן פעולה בעניין השגת אזורי שליטה והשפעה במדינה.
על פניו מדובר במלכוד אינטרסים. זהו תוצר מורכב של שיתופי פעולה לצד מאבקי כוח ועימותים בין עמדות סותרות ואינטרסים מנוגדים במטרה להחליש את עמדתה ההגמונית של ארה"ב במזרח התיכון. וכאן חשוב להבין כי פוטין הוא ריאליסט ופרגמטיסט מובהק, הקורא נכון את המפה ונלחם בכל דרך על מעמדה ועוצמתה של רוסיה באזור ובכלל זה בזירה הבינלאומית.
כשהוא מוביל מאבק רצחני באוקראינה נגד ארה"ב והמערב, הוא מבין היטב כי לא יוכל לבלום את מהלכיו של הממשל האמריקאי וחזרתו למזרח התיכון. לכן, המפגש בטהרן תחת מעטה של תהליך "אסטנה, לקידום שיקומה של סוריה והסדרת אזורי השליטה בה", אינם אלא תירוץ בלבד והסוואה לדבר האמיתי.
פוטין חותר לפגוע בקשרים הכלכליים, ביציבות הביטחונית ובחזית הפרו־מערבית שנוצרה במזרח התיכון. לכן, הצעד הראשון מבחינתו הוא קיום מפגש מתוקשר עם ארדואן נשיא טורקיה ועם ראיסי נשיא איראן, הנחשבים שניהם כ"פרנימי" (frenemy). בעוד איראן היא "הילד הרע" של המזרח התיכון, מדינת סף גרעינית הסובלת מסנקציות ממושכות וחותרת להסרתן, טורקיה היא מתווך אזורי, מדינה בעלת חשיבות גיאופוליטית רבה עבור רוסיה – ולו בשל מעמדה הניטרלי ביחס אליה.
בהיותה חברת נאט"ו, היא היחידה מבין מדינות המערב שאינה משתתפת בהטלת הסנקציות הפומביות כלפיה וכלפי איראן. בנוסף היא משמשת כמתווכת בין רוסיה ואוקראינה בעניין הסרת המצור מנמליה החשובים בים השחור. לכן, המפגש הטעון בין נשיאי רוסיה, איראן וטורקיה במועד ובמיקום שנקבעו, נושא חשיבות והשלכות גיאופוליטיות משמעותיות על המזרח התיכון, במיוחד על רקע השילוב בין הגעתו של פוטין למזרח התיכון מיד לאחר ביקורו של ביידן באזור, ללחץ הבינלאומי המסיבי בנושא הגרעין האיראני, וכן בעניין הסרת המצור על הנמלים באוקראינה.
ללא ספק, השינויים הדרמטיים המתחוללים בעת האחרונה במפת היחסים והאינטרסים הבינלאומיים באים לידי ביטוי בהתהוותו של "מזרח תיכון 2.0” או "מזרח תיכון מחודש", כפי שהיטיב להגדירו הנשיא יצחק הרצוג.