ערב פתיחת ועידת G20, שהתקיימה השבוע בבאלי שבאינדונזיה, נערך מפגש פסגה בין נשיא ארה"ב ג'ו ביידן ונשיא סין שי ג'ינפינג. בצל משברים רבים המתחוללים כיום בזירה הבינלאומית ונוכח השפל החמור זה כמה עשורים ביחסי המעצמות, הבטיח הנשיא ביידן כי לא תיפתח "מלחמה קרה חדשה" עם סין.
על אף היכרותם הממושכת, לצד אין ספור מפגשים ושיחות שהתקיימו ביניהם במהלך העשור האחרון, השניים נפגשו שוב פנים אל פנים לראשונה מאז 2017. בפגישתם השבוע הם דנו במשך יותר משלוש שעות בשורה של סוגיות בינלאומיות, ובראשן המתיחות בטייוואן, המלחמה באוקראינה, משבר האקלים ומהלכיה של קוריאה הצפונית.
על אף הפערים האידיאולוגיים, המחלוקות הפוליטיות והתחרות הקשה בין המעצמות בעניינים ביטחוניים וכלכליים, שני המנהיגים הסכימו כי "אסור לעולם לפתוח במלחמה גרעינית". כשהם מצהירים על התנגדותם לאיום בשימוש בנשק "יום הדין" באוקראינה, מנהיגי ארה"ב וסין אף הכריזו על נכונותם לשתף פעולה במכלול נושאים ומשברים גלובליים דחופים. זאת תוך התחייבות לשמור על תקשורת פתוחה ביניהם ולהימנע מעימות צבאי בטייוואן העלול לצאת משליטה.
וכך, אף שהמפגש הנשיאותי אינו מהווה פריצת דרך, הוא הזדמנות עבורם "לחשב מסלול מחדש". יתרה מכך, חידוש הקשר לאחר הנתק שנוצר נוכח ביקורה של יו"ר בית הנבחרים ננסי פלוסי בטייוואן באוגוסט האחרון, מוביל לחיזוק מעמדה וחשיבותה של סין והעומד בראשה. זהו מהלך חשוב המוביל את המעצמה הסינית חזרה למרכז הבמה כגורם מפתח רב־עוצמה בפוליטיקה העולמית.
ההתפתחויות והשינויים העצומים המתחוללים בעולם ובמפת היחסים והאינטרסים בין המעצמות, במיוחד בשנה האחרונה, מציבים אתגרים גלובליים ומשברים בוערים המחייבים אותן לשתף פעולה. כשהם מחוזקים מניצחונותיהם הפוליטיים – שי ג'ינפינג בקונגרס המפלגה הקומוניסטית והנשיא ביידן בבחירות אמצע הקדנציה לקונגרס – הם נפגשו לראשונה כמנהיגי המעצמות החזקות בעולם.
כשהם מודעים היטב לחומרת המצב ולתחזיות הקודרות נוכח הצטלבות של משברים וסיכונים רבים בזירה הבינלאומית ובהם המלחמה באוקראינה, משבר האקלים והתחזקות האינפלציה (ירידה בצמיחת הכלכלה העולמית מ־3.2% השנה ל־2.7% ב־2023 לפי ה־IMF), לצד סכנות גיאופוליטיות העלולות להתרחב, ובהן משברי האנרגיה והמזון העולמיים (למעלה מ־200 מיליון איש באפריקה הנתונים באי־ביטחון תזונתי), שני המנהיגים נועדו במטרה מוצהרת לחדש את הדיאלוג וליצור יחסי עבודה תקינים בין וושינגטון ובייג'ינג.
וכך, למרות הפערים האידיאולוגיים, השוני בעמדות והמחלוקות העמוקות בין המעצמות ובין המנהיגים, כבר עתה מסתמן כי המפגש הנשיאותי סייע בהרגעת המתיחות בין הצדדים, שגילו גישה פייסנית ופרגמטית. מסתמן כי בבאלי הונחו היסודות ליצירת דיאלוג קונסטרוקטיבי, תוך העלאת דרג השיחות שנועד לתאם מדיניות ומנגנוני הידברות משותפים להמשך.
על חשיבותו של המפגש הנשיאותי שהתקיים בין שני "שועלים פוליטיים" ותיקים המכירים זה את זה מקרוב, ניתן ללמוד מתשומת הלב התקשורתית העצומה שהוא משך אליו. שי וביידן הביאו איתם עשרות שנות ניסיון עשיר ומגוון במדיניות חוץ ובניהול משברים בזירה הבינלאומית, כשהם מודעים היטב לצורך לפעול באיפוק ובשיקול דעת מול הצד השני, ובמקביל להתנהל בנחישות ובאסרטיביות.
אך בעוד ביידן הצהיר כי ארה"ב תמשיך להתחרות באופן נמרץ בסין ולבלום את התפשטות השפעתה העולמית, הוא לא היסס לגעת בסוגיות רגישות. ביידן הביע דאגה בעניין זכויות האדם של המיעוט האויגורי במחוז סינג'אן שבצפון־מערב סין, בטיבט ובהונג קונג, וכן העביר את המסר כי על סין לפעול לבלימת ניסויי הטילים הגרעיניים של קוריאה הצפונית. ביידן אף הדגיש בפני שי כי ארה"ב מתנגדת לכל שינוי בסטטוס קוו בטייוואן, בדגש על מהלכיו הצבאיים האגרסיביים של ממשל בייג'ינג כלפי האי.
הנשיא שי, מנגד, הציג עמדה שונה. כשהוא מוּנע מתוך חזון גלובלי ופועל נמרצות לחיזוק כוחה ומעמדה העולמי של המעצמה הסינית, הבהיר שי לביידן כי ממשל בייג'ין פועל מתוך נאמנות לאינטרסים, למניעים ולמטרות שלו, וזאת תוך שמירה על היציבות האזורית ברחבי אסיה, וכן תוך תמיכה בחזרה לשיחות שלום בין רוסיה לאוקראינה.
בנוסף, לצד קריאתו לשדרוג היחסים הבילטרליים בין המעצמות, הוא הסביר כי על אף השוני באינטרסים של סין וארה"ב, עליהן ללמוד לכבד זו את זו ו"לתכנן את הנתיב המשותף שישיב את היחסים בין המדינות למסלול הנכון". שי הדגיש כי סין מעולם לא פעלה לשינוי הסדר העולמי ולא התערבה בענייניה הפנימיים של ארה"ב, וכי אין לה כל כוונות לסטות מכך. ברוח זו הוא אף טען באסרטיביות כי שאלת טייוואן היא "קו אדום" קריטי ביחסי סין־ארה"ב, שאותו אסור לחצות.
לא בכדי משולש יחסי סין־טייוואן־ארה"ב עמד במוקד פגישתם של ביידן ושי. סוגיה בוערת זו, ששורשיה היסטוריים, אסטרטגיים ופוליטיים, מהווה סלע מחלוקת קריטי ביחסי המעצמות. בשל מיקומה הגיאו־אסטרטגי וחשיבותה הגיאופוליטית העצומה של טייוואן, לצד היותה יצרנית השבבים הגדולה בעולם, היא מושכת אליה תשומת לב עולמית, בעיקר בעשור האחרון.
יתרה מכך, כשהיא מהווה ציר אסטרטגי החולש על נתיבי שיט ומסחר חשובים ביותר של סין המקשרים בין ים סין הדרומי לים סין המזרחי, טייוואן – מדינת האיים העשירה והדמוקרטית – מהווה נכס אסטרטגי של ארה"ב באוקיינוס השקט. בתוך כך, חשיבותה הכלכלית ממנפת את חשיבותה הגיאופוליטית. אלה יחדיו מחדדים את שורשי הקונפליקט המורכב המתקיים כיום ביתר שאת בין סין וארה"ב, בעיקר בעניין סוגיית הריבונות הטייוואנית.
בעוד הנשיא ביידן חזר וטען במפגשם כי אין שינוי במדיניות האמריקאית וכי ארה"ב תגן על עצמאותו של האי, הנשיא שי הזהיר מנגד כי הממשל הסיני לא יסבול את עצמאותה של טייוואן, המהווה לדידו חלק אינטגרלי מסין. על רקע זה ונוכח מכלול האירועים לצד חומרת המשברים הגלובליים המתחוללים כיום בזירה הבינלאומית, אין עוד כל מקום לספקות. אנו נמצאים בנקודת זמן קריטית המחייבת את מנהיגי המעצמות לבצע חשיבה והיערכות מחדש, תוך אימוץ גישה פרגמטית ושקולה בנוגע לאופי היחסים ביניהן, דפוסי הפעולה וקווי המדיניות שלהן.
כבר עתה ברור כי המפגש הנשיאותי, שנחל הצלחה, הוא רק תחילתו של תהליך חשוב. הן בשל הנכונות, הפתיחות והכנות ששררה בין המנהיגים, והן נוכח אורכו, מגוון הנושאים שנדונו במהלכו והתוכניות להמשך השיחות, לרבות ביקורו הצפוי של מזכיר המדינה האמריקאי בבייג'ינג.
עם זאת, ואף ששתי המעצמות מודעות לוויתורים כואבים שיצטרכו לשאת כדי להגיע להבנות ולהסדרת היחסים ביניהן, נראה כי ה"זוכה" העיקרית היא סין. שכן ארה"ב אינה יכולה לקבוע עוד באופן בלעדי את סדר היום העולמי, להכתיב את דרכי הפעולה ולצפות שסין "תיישר קו" איתה.
נוכח המציאות הכאוטית שבה אנו חיים, על הממשל האמריקאי לרתום את סין ולשתף איתה פעולה כדי להיטיב להתמודד עם מכלול האיומים הקיומיים והאתגרים הגיאופוליטיים, ובראשם רוסיה וקוריאה הצפונית. בתוך כך, אנו עדים לשינוי מאזן הכוחות בזירה הבינלאומית, תוך התחזקות מעמדה העולמי של סין ושל העומד בראשה.