מילון קיימברידג' מגדיר את המונח "פרנמי" (Frenemy), כאדם המעמיד פנים של חבר, כשלמעשה הוא אויב. ייתכן שחלקנו מכירים את המונח במתכונתו המורחבת, לפיה ה"חבר-של-החבר-שלי הוא אויבי". כך או אחרת, מדובר במערכת יחסים סבוכה ומורכבת בין שני חברים/בני-זוג, שקיים קשר טעון ביניהם.
בהתייחס למשבר מזרח-אירופה, אין חולק על כך שמערכת היחסים הבינלאומית, ובכלל זה מערכת היחסים הנפיצה בין רוסיה ואוקראינה, מושפעת משלל גורמים ונסיבות. מערכת זו, המאופיינת בהעמדת פנים מזויפת, חוסר אמון בסיסי, ניצול ציני ופגיעה מאסיבית ושיטתית של רוסיה בריבונות אוקראינה, בעצמאותה ובשלמותה הטריטוריאלית – מידרדרת לעימות חזיתי, שהשלכותיו חורגות הרבה מעבר לגבולות אירופה.
המדיניות בה נוקטת מוסקבה איננה מקרית. היא גם איננה נובעת מדאגה "אמיתית" לבדלנים הפרו-רוסים בחבל דונבאס, המהווים פרנמי ו"גייס חמישי" מבחינת אוקראינה. היא מבוססת על שנאה היסטורית, עוינות עמוקה, יריבות ותחרות ממושכת בין רוסיה וארה"ב, הבאה לידי ביטוי במדיניות אגרסיבית, שתלטנית, בוטה ומזלזלת כלפי אוקראינה, המוצגת כקורבן של המערב על ידי העומד בראש הקרמלין.
על רקע המתיחות הגוברת ועל אף שרשרת האיומים והגינויים למהלכיו מצד נשיאים, ראשי מדינות, מנהיגי נאט"ו וארגונים בינלאומיים נוספים מכל רחבי העולם, פוטין הכריז ביום שלישי (22 בפברואר) על הכרה בעצמאותם של שני מחוזות פרו-רוסיים בדלניים בחבל דונבאס שבמזרח אוקראינה.
צעד חד-צדדי ומתריס זה, מצד מי שהכתיר את עצמו כ"בעל הבית האמיתי" באזור, מבטא יוהרה ובוז כלפי כל אותם הסכמים, הבנות ונורמות בינלאומיות, שלתפיסתו אינם חלים על רוסיה.
הבוקר (24 בפברואר) הוא כבר פתח במלחמה ופלש לאוקראינה בחבל דונבאס.
מעבר לכך, הפרת החוק הבינלאומי על ידי מוסקבה ושימוש בכוחות צבא כדי להשתלט בכוח על שטחים טריטוריאליים וכל זאת, תוך התעלמות הפגנתית מכל העיצומים והסנקציות החריפות הצפויות נגדה, הם אינדיקציה לביטחון עצמי מופרז, נחישות, תעוזה ועוצמה צבאית ופוליטית גדולה יותר מכפי שהייתה לה בעבר.
הזזת 190 אלף חיילים לגבול המשותף עם אוקראינה, לצד התבטאויות והצהרת כוונות לתקשורת מצד פוטין והפתיחה במלחמה הבוקר – לא צצו "יש מאין" והם גם אינם גחמה רגעית. המדיניות הנוקשה, הלוחמנית והבלתי מתפשרת בה הוא נוקט, משקפת תכנון מדוקדק ומניפולטיבי שתכליתו שינוי כללי המשחק ומערך יחסי הכוחות בזירה הבינלאומית.
פוטין, הפועל לשינוי הסטטוס-קוו והשגת דומיננטיות, מונע מתוך חשיבה אסטרטגית, מניעים ואינטרסים מגלומניים, המבוססים על אמונה בכוח ותשוקה לעוצמה. בכך, הוא מהווה דמות ראשית בקבוצת מנהיגים, עריצים ורודנים שתשוקתם האפלה לשינוי הסדר הקיים, מתועלת להריסתו.
בראייתו ועל מנת להצדיק ולהסביר את מהלכיו, הכרה בעצמאותן של שתי הרפובליקות העממיות שבשליטת המורדים, היא אמצעי ולא מטרה. במילים אחרות, זהו אקט של הגנה ולא מהלך טקטי-התקפי, כפי שהמערב מציג אותו, והוא מהווה אילוץ הנובע מחוסר ברירה נוכח איומי נאט"ו כלפי רוסיה והמדיניות הפרו-מערבית האוקראינית.
למעשה, זוהי מדיניות הממשיכה להישען על העמדה האנטי-מערבית בה נוקטת מוסקבה מאז משבר קרים ב-2014 ולמעשה, מאז תחילת כהונתו של פוטין כנשיא רוסיה (2000). עם זאת, חשוב להבהיר, כי למרות שקיים שוני מהותי בין סיפוח דה-פקטו של חצי-האי קרים, לבין הכרה רוסית במחוזות דונצייק ולוהנסק כמדינות עצמאיות, יש מכנה משותף רחב ומשמעותי בין המקרים, המבוסס על הסנטימנט הרוסי.
שאיפתו המגלומנית של פוטין להוביל את רוסיה למעמד של מעצמה עולמית חזקה, כדוגמת האימפריה הסובייטית, מונעת מתוך תפיסה מדומה של "עולם רוסי" בן מאות שנים, שה"רוסיות" שלטה בו. בראייתו, הסנטימנט הרוסי הוא עקרון אידיאולוגי מנחה ומרכיב מפתח במדיניות פרגמטית, הקוראת לאיחוד הקהילה הסלאבית ההיסטורית ותושבי רוסיה, אוקראינה ובלרוס, לישות משותפת אחת. בתוך כך, לצד מאבק צבאי ומאבק תקשורתי המבויים היטב, מנהיג הקרמלין איננו בוחל באמצעים. הוא מנהל מאבק תודעתי-פסיכולוגי מיומן ומתוחכם, שתכליתו לקבוע עובדות בשטח, לעצב ולהשפיע על דעת הקהל העולמית כדי להשיג עוצמה פוליטית.
בעודו מסמם את המערב והציבור עולמי בהצהרות כוזבות וריקות מתוכן באשר לנסיגת כוחות צבא מבלרוס, פוטין עושה שימוש מניפולטיבי באסטרטגית מסרים מתוחכמת.
באמצעות אסטרטגיה זו, הוא פונה במקביל לאוכלוסיית המורדים הדוברת רוסית במחוזות הבדלניים שבאוקראינה, החולקת עבר היסטורי ומוצא אתני משותף לצד נאמנות וזיקה חזקה לרוסיה.
וכך, כשהוא נעזר ב"כפתורי קנייה" וסנטימנטים רוסיים משותפים ונוגע במנטליות ובערכי תרבות המושרשים בציבור, פוטין מבטיח הבטחות לעתיד וורוד וטוב יותר וכובש את ליבם ורגשותיהם של הסגמנטים הרוסיים, שהם פרנמי וגייס חמישי עבור הנשיא האוקראיני.
בשונה מפלישה רוסית לאפגניסטן או לסוריה, בהם מוסקבה נתפסה כ"נטע זר" ומאיים כלפי הציבור המקומי, הפלישה הדורסנית לאוקראינה והכרה בעצמאותם של הסגמנטים הפרו-רוסיים הפועלים בתחומה, מתקבלת אחרת. היא מהווה הישג חשוב עבור פוטין, הקורא תגר על הסטטוס-קוו, היציבות האזורית וכללי המשחק הבינלאומיים.
אך מעבר לכך, היא מהווה נקודת אל-חזור ומבחן מכריע לתגובת ארה"ב, מדינות נאט"ו והמערב כלפי ההשתלטות הרוסית על המרחב המזרח אירופי ומחוצה לו.
בתוך כך, תגובתה הדיפלומטית המתונה של ישראל, ה"תומכת בשלמותה הטריטוריאלית ובריבונותה של אוקראינה" ואיננה מעזה לגנות את מוסקבה, אך משקפת את עמדתו הרופסת של המערב. במצב הנוכחי, פלישה קרקעית והכלת סנקציות נגדיות כלפי רוסיה, מגרה את תאבונו של העומד בראש הקרמלין ומהווה זרז בעבורו להמשיך ולהסתער על הזירה הבינלאומית.
