התקשורת הישראלית מתבקשת לעשות חשבון נפש על אופן סיקור הפיגוע בתל אביב
העובדה שצוותי התקשורת שידרו מעבר לכתפי הלוחמים זרעה פחד, יצרה בהלה והדגישה חוסר אונים. הרדיפה אחר רייטינג ותחרות פרועה על פרסום פוגעות בערכי יסוד של חברה יציבה, ולכן יש להוקיע אותה
הפיגוע הרצחני שאירע בליל חמישי בלב תל אביב, בדגש על המצוד המתוקשר שנערך אחר המחבל, הפך באחת לתוכנית ריאליטי ודרמת מתח עוצרת נשימה בשידור חי. התקשורת, שליוותה מקרוב כוחות משטרה וצבא לצד אינספור אנשי ביטחון ויחידות מיוחדות שהגיעו לזירה, תיעדה את פעילותם מכל זווית אפשרית ולא הניחה מקום לספק. הגבולות נחצו. מעבר לסיקור זירת הפיגוע, המרדף המצולם אחר המחבל הפך למרדף אחרי רייטינג, ללא שום ביקורת וסינון תכנים קריטיים.
צילומים חיים מהאירוע, ששודרו לכל בית בישראל והדהדו בכל הרשתות החברתיות, העצימו את ממדי הפחד ומפלס החרדה. חתירה מופרזת למגע ברגשות הצופים גרמה לאי־סינון של התכנים, וכל זאת תוך שיתופם המלא בפרטי המרדף. הסירנות, קולות הציבור והרגשות הסוערים התמזגו יחדיו לכדי תמונת מצב מסוימת, שאינה מסונכרנת בעליל עם מציאות ביטחונית יציבה. וכך מוטיב השיתוף גבר על מוטיב השפיות. שידורן של הרשתות ופרסום התמונות הובילו לחשיפת פני לוחמים, שיטות לחימה וציוד, וכל זאת תוך סיכון חייהם וחיי הכתבים וקהל הסקרנים שהיו באזור.
מעבר לכך, תמונות סוריאליסטיות של חיילים העוברים בין בית לבית ברחוב דיזנגוף עם רובים שלופים נראו לפתע כתסריט מתממש של סרט אימה הוליוודי. העובדה שצוותי התקשורת שידרו מעבר לכתפי הלוחמים זרעה פחד, יצרה בהלה והדגישה חוסר אונים. לצד זאת, הדהוד חוזר של תכנים, שפורסמו על סמך פרשנות שנבעה מלהט הרגע, הפגינו פגיעות על חשבון קור רוח וחוסן של חברה שפויה. והתמונות שוות יותר מאלף מילים בזמן שהעובדות מדברות בעד עצמן.
זה הרגע שבו על אמצעי התקשורת המרכזיים לקחת אחריות ולגלות מחויבות כלפי הציבור, ולפעול מתוך שיקול דעת ותחת בקרה, סינון ושליטה במידע. וזאת, בפרט כשהכל נגיש, זמין ודולף במהירות כה רבה לרשתות החברתיות. זה הזמן להתעורר ולהבין כי הרדיפה אחר רייטינג ותחרות פרועה על פרסום פוגעות בערכי יסוד של חברה יציבה, ולכן יש להוקיען. מעבר לכך, יש להבחין ולהפריד בין עובדות לשלהוב יצרים, בין סיקור אמין בזמן אמת על ידי התקשורת, שהוא בבחינת "חובת וזכות הציבור לדעת", לבין חשיבות עבודת גורמי הביטחון, שהיא בפני עצמה – טאבו. אין ספק כי יש להבדיל בין ריאליטי למציאות.