בזמן שמטחים כבדים של מאות רקטות נחתו מרצועת עזה על ערי ישראל, ומנגד צה"ל חיסל בזה אחר זה את בכירי הג'יהאד האסלאמי, החמאס "ישב על הגדר" כצופה מהצד. לאחר הפגיעה בתשתיות הצבאיות שלו, ועל רקע המציאות הקשה ברצועה, לצד מגבלות המעבר שמטילה עליו מצרים מאז מבצע שומר החומות (מאי 2021), האינטרס של חמאס היה ונותר להימנע מעימות חזיתי עם ישראל.

אומנם הנהגת הארגון לא בלמה את הירי של הג'יהאד האסלאמי, אך היא פעלה מאחורי הקלעים משיקולי עלות־תועלת ארוכי טווח. כשמפת האינטרסים במזרח התיכון משתנה לבלי הכר, הסוגיה הפלסטינית נדחקת לשולי סדר היום הבינלאומי. העולם, כולל מדינות ערב, מגנה את המאבק, אבל חמאס – על אף שותפות האינטרסים עם הג'יהאד במאבק המזוין נגד ישראל – מבדל את עצמו ממנו.

יתרה מכך, בעוד הג'יהאד נתפס כגורם המחולל את הכאוס והאחראי הישיר לסבב האלים ולפגיעה הקשה באוכלוסייה בעזה, הוא גם הגורם המרכזי שנפגע צבאית וסופג פגיעה תדמיתית במעמדו וביוקרתו. וכך, במשוואה היחסים ביניהם, הפסד של האחד הוא הרווח של האחר, וחמאס, שנותר מחוץ למשוואה, "זוכה מן ההפקר". 

כאן חשוב להבהיר כי אף שחמאס נוקט עמדה ניטרלית ולכאורה אינו מעורב בסבב הלחימה הנוכחי, הוא עדיין מהווה מקור השראה ועידוד לג'יהאד האסלאמי, ואף מספק לו נשק ואמל"ח מתחת לרדאר. וכך, כשהנהגת הארגון בהובלת איסמעיל הנייה שומרת על איפוק ואורך רוח, לא רק שהיא אינה נוטלת את האחריות למהלכים ולנזקים של הג'יהאד האסלאמי, ההפך הוא הנכון.

היא פועלת למנף את הסיטואציה כדי להקרין עוצמה ולבסס את כוחה ומעמדה ביחס לכל הכוחות וארגוני הפועלים ברצועת עזה, כמובילת המאבק המזוין בישות הציונית. עם זאת, סיכול הג'יהאד האסלאמי וענישתו מצד ישראל אומנם מחזירים לישראל את ממד ההרתעה, אבל במקביל הם גם שוחקים את הקביעה שחמאס הוא אכן "בעל הבית" והריבון האמיתי.