מאז פרוץ המלחמה באירופה לפני ארבעה חודשים, הצבא הרוסי כותש ומוחק ערים ואוכלוסיות שלמות מהמפה. כבר עתה ברור שמכונת המלחמה הרוסית משנה לעד את גורל האזור, וכי השפעת הקונפליקט חורגת הרבה מעבר לשינוי פני אירופה וגבולותיה. המלחמה הפכה את המאבק המקומי נגד אוקראינה והאוקראינים למאבק גיאופוליטי ואידיאולוגי חריף וחוצה גבולות.
מדובר במאבק גלובלי, אלים ובלתי מתפשר בין רוסיה למערב. מאבק בין משטר אוטוריטרי למשטרים דמוקרטיים, ובין חירות לדיקטטורה, שתכליתו שינוי הסדר העולמי הקיים. מאבק אכזרי זה מחדד את הפערים העצומים הקיימים בין ערכים מנוגדים, ובין עמדות ואינטרסים סותרים של וושינגטון ומוסקבה.
המאבק אומנם מאחד ומגבש את מדינות נאט"ו ואיחוד אירופה, אך מנגד הוא מעצים את רפיסותו של ממשל ביידן וחולשתה של המדיניות האמריקאית. עמדה רופסת זו, ללא ספק, היא קטליזטור מרכזי המשפיע על מדיניותו התוקפנית של פוטין ואחד הגורמים הקריטיים המדרבנים אותו לנקוט מהלכים רצחניים להבסת אוקראינה, ללא חשש מהתערבות המערב.
כשהוא מוּנע מתוך תשוקה אדירה לכוח, יצרים אפלים, סנטימנט רוסי וחזון מגלומני לחזור לימי האימפריה הצארית, פוטין זורע שנאה, פילוג וקיטוב באירופה ומחוצה לה. בזמן שממשלות אירופה והעולם מגנות אותו או מתרפסות בפניו, ואף מגלות עייפות, שלא לומר אדישות למהלכיו, ראש הקרמלין מעצב מחדש את מפת היחסים, האינטרסים ומאזן הכוחות בזירה הבינלאומית.
בתוך כך, אי אפשר להתעלם מהפערים האסטרטגיים, מההערכות המוטעות ומהשפעתה ההרסנית של המלחמה, לצד השלכותיה הגיאופוליטיות, הביטחוניות והכלכליות ארוכות הטווח. האמת הקשה חייבת להיאמר. המלחמה באירופה איננה מלחמת כיבוש והיא אינה מוגבלת לסוגיית ביטחונה של אוקראינה וביטחונן של מדינות האזור. זוהי מלחמת חורמה שמוביל פוטין נגד ההגמוניה האמריקאית, שליטתה והשפעתה הגלובלית, המתחוללת בו־זמנית בכמה חזיתות.
מדובר בהפרה בוטה של החוק הבינלאומי, תוך פגיעה קשה באושיות הדמוקרטיה במטרה לשנות את הסטטוס קוו והסדר העולמי הקיים, שעליהם מבוססת הקהילה הבינלאומית. נשיאת הנציבות האירופית אורסולה פון דר ליין אף הדגישה זאת בחודש שעבר בפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, שווייץ. ביום שישי שעבר היא גם הכריזה על תמיכה פורמלית באוקראינה והכרה בה כמדינה המועמדת להצטרף לאיחוד האירופי, בתום פגישה של מנהיגי גרמניה, צרפת ואיטליה עם הנשיא זלנסקי בקייב.
העובדות מדברות בעד עצמן. ככל שהמלחמה מסלימה ורוסיה ממשיכה למחוק ערים ומחוזות שלמים, להוביל להרג של עשרות אם לא מאות אלפי אנשים, ולמנוסתם של מיליוני אזרחים מאוקראינה (כ־6.5 מיליוני פליטים, בנוסף לכ־7 מיליון עקורים שנסו מביתם לבלי שוב. כלומר שליש מהאוכלוסייה המקורית), כך מתנפצת האמונה בניטרליות, במיוחד זו של אוקראינה מאז עצמאותה ב־1991.
מדובר במשבר גיאופוליטי, ביטחוני והומניטרי קטסטרופלי, החמור ביותר מאז 1945, המאיים על יציבות היחסים הבינלאומיים, כפי שהגדיר זאת האו"ם. זוהי נקודת אל־חזור היסטורית, המדרבנת רבות ממדינות אירופה ובהן גיאורגיה ומולדובה להצטרף לאיחוד אירופה, כשמדינות דוגמת שוודיה ופינלנד פועלות להשתלב רשמית כחברות נאט"ו.
כאן חשוב להסביר כי מעבר לשינוי פרדיגמטי עמוק בתפיסתן המסורתית של מדינות אירופה, מדובר ב"אפקט דומינו" אסטרטגי משמעותי ביותר. המלחמה מחוללת תהליך מואץ של חימוש ומיליטריזציה, הכולל הגדלה של תקציבי הביטחון ל־2% מהתמ"ג של אותן מדינות, המתבטא בתוספת של כ־200 מיליארד יורו להוצאות הצבאיות הכוללות.
לצד זאת, תהליך ההתעצמות הצבאי הזולג אל מחוץ לגבולות היבשת משפיע גם על הסלמת מרוץ החימוש הגרעיני העולמי, דוגמת קוריאה הצפונית, העורכת ניסויים גרעיניים במטרה להסב תשומת לב בינלאומית כלפיה.
הפלישה לאוקראינה והחרפת הסנקציות הבינלאומיות המוטלות על רוסיה משפיעות משמעותית על הכלכלה העולמית, בדגש על פגיעה קשה במדינות המוחלשות באירופה ובמרכז אסיה. על פי ההערכות שפרסם הבנק העולמי באפריל, במקום להתאושש ממשבר הקורונה ולצמוח בשיעור של 3%, הכלכלה שלהן צפויה להצטמצם השנה בשיעור ממוצע של 4.1%. זאת במקביל להתכווצותה של כלכלת אוקראינה בכ־45% נוכח ממדי ההרג, ההרס והפגיעה האנושה במרכזי תעשייה ותשתיות קריטיות ברחבי המדינה.
להבדיל, בשל חלקה האסטרטגי החשוב של רוסיה בשוקי הסחורות העולמיים ובכלל זה בשוקי הנפט, הגז, המתכות והסחורות החקלאיות הקשורות גם לאוקראינה, ההערכה היא כי הכלכלה הרוסית התכווצה בכ־8.5% ונכנסה למיתון עמוק עקב ההגבלות החמורות על מקורות האנרגיה שלה, כגון צמצום של כ־60% בהיקף ייצוא הנפט שלה לאירופה.
עם זאת, בהיותה יצרנית הנפט השלישית בגודלה בעולם וספקית הגז הדומיננטית לאירופה, הכנסותיה ממקורות אלה ומפחם במאה הימים הראשונים למלחמה, שהגיעו לכ־93 מיליארד יורו, כפי שעולה מפרסום עדכני בפינלנד, מממנות את המשך פעילותה הקטלנית של מכונת המלחמה הרוסית.
המתיחות והתנודתיות הרבה בעקבות המלחמה ניכרות היטב בטלטלות בשווקים הפיננסיים ובשוק הסחורות – והמחירים מזנקים. וכך, בזמן ששוק המניות מגיב בחריפות למדיניותו התוקפנית של פוטין, תנודתיות רבה מתחוללת בשוק האנרגיה הגלובלי, ומחירי הנפט והגז מרקיעי שחקים. מחיר חבית נפט שבר שיאים מאז 2008 והגיע בחודש מרץ לשיא של 139 דולר. בנוסף, עקב הקפאת פרויקט צינור הגז "נורד סטרים2", מחירי הגז גבוהים כיום פי חמישה מהרגיל.
כאן חשוב להבהיר כי שיבוש היצע הנפט ואספקת הגז, לצד שינויים במכסות הייצור עקב הידוק הסנקציות, אינם משפיעים רק על הטווח הקצר ועל השוק הרוסי. הם משמשים אמצעי סחיטה בידי רוסיה מול מדינות אירופה וארה"ב, הפועלת למציאת מקורות אנרגיה חלופיים, תוך ניסיונות להיטיב את קשריה עם מדינות המפרץ ובראשן ערב הסעודית. לא בכדי הנשיא ביידן אמור להיפגש בקרוב עם יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן, שעד לאחרונה נחשב בוושינגטון כמוקצה.
מעבר לכך, הימשכות המלחמה והסלמתה מגבירות את חוסר הוודאות והחששות הכבדים מפני האטה גלובלית חדה, מה שמוביל לעליות מחירים ולזינוק באינפלציה ובממדי העוני בעולם. כל אלה צפויים לגרום לירידה נוספת בשיעורי הצמיחה של מדינות באירופה וברחבי העולם, ולהוביל לגלי הדף הנובעים בין היתר משיבושים באספקת הגז הרוסי והפסקת הזרמתו למדינות באירופה ובראשן גרמניה, צרפת ואיטליה.
בזמן שגוברים החששות מפני שיבושים באספקת מקורות האנרגיה ומחיריהם נוסקים, פוטין ממשיך להפגיז ולכתוש את אוקראינה. הוא השתלט על כ־20% משטחה וחוסם נמלים אסטרטגיים חשובים שלה בים השחור, האחראים על ייצוא של מגוון דגנים – בראשם חיטה ותירס – וזרעי חמניות.
רוסיה ואוקראינה ממלאות תפקיד מרכזי בשוק המזון העולמי. רוסיה אחראית ל־17% מייצוא החיטה העולמי, ואוקראינה עומדת מאחורי אספקה של כ־80% מסך השמנים לבישול כגון תירס וקנולה, ומספקת 17% מייצוא התירס. אוקראינה היא גם השיאנית בייצוא הדגנים העולמי עם נתח שוק של 12%. לכן, מעבר לפגיעה בחקלאות האזור ובנוסף להשלכות הנובעות מהסנקציות הכבדות המוטלות על רוסיה, העימות בין השתיים יוצר טלטלות בשוקי המזון בעולם, העלולות לשבש אספקה של יותר מרבע מהחיטה העולמית.
טלטלות אלה, המתבטאות בעליית מחירים ובשיבושים לוגיסטיים בנמלי הים, גורמות לזינוק בעלויות השינוע ומשפיעות על שרשרת ייצור המזון ואספקת הדגנים העולמית. כפועל יוצא, מדינות עניות בדרום אסיה, באפריקה ובמזרח התיכון (דוגמת מצרים, סוריה ולבנון, המייבאות כ־90% מהחיטה שלהן מרוסיה ואוקראינה) אינן יכולות לעמוד בהתייקרויות וניצבות בפני מחסור אמיתי במזון, שפירושו התמודדות עם סכנת רעב ואי־ביטחון תזונתי.
וכך, עליית מחירים כוללת של כ־30% המתחוללת כעת כפי שעולה מנתוני האו"ם, עלולה לפגוע בעיקר במדינות המתפתחות ובאוכלוסיות המוחלשות, להגביר את הפערים ביניהן, לחזק את הקיטוב בינן לבין מדינות המערב ובכך להשפיע על עליית מחירים והתחזקות האינפלציה.
שלל התהליכים והמגמות שקצתם תוארו לעיל, אינם מותירים עוד מקום לספק. לא קל להודות בכך, אבל על השאלה מי מוביל במאבק באירופה ולטובת מי פועל הזמן, אין מנוס מלהשיב: רוסיה. וכך, במסגרת הדיונים סביב פלישת הצבא הרוסי ומאבקו הרצחני של פוטין באוקראינה, המערב מגלה מחדש את הצורך להתעצם ולהגדיל משמעותית את היקף המשאבים המוקצים לתחום הביטחוני והצבאי.
אבל – וזהו אבל גדול – לא מדובר רק באריתמטיקה פשוטה הכוללת גידול במישור הקונבנציונלי ובמספר הטנקים, התותחים וקני הארטילריה, לצד יכולות סייבר מתקדמות שיעמדו לרשות המדינות. זהו גם איננו שיעור בהיסטוריה הבוחן את הצעדים הפוליטיים והמהלכים הצבאיים שהתחוללו בעשורים הקודמים, שיכולים לשפוך אור על המצב כיום.
מדובר על מצב חדש שנוצר בזירה הבינלאומית, המחייב את המערב לשנות גישה כלפי רוסיה ולאמץ תפיסה אסטרטגית חדשה ופרגמטית כלפיה ובכלל. כזאת שתספק מענה הולם למפת האיומים וההזדמנויות, לצד האינטרסים והיחסים המורכבים המתקיימים בזירה הבינלאומית. בתוך כך, ארה"ב והמערב חייבים ללמוד לקח מאופן ההתנהלות של פוטין וכלפיו. אי אפשר עוד להיתפס כחלשים מולו וכל שכן, אין להתעלם מקיומה וחשיבותה של רוסיה ולזלזל בה.
רוסיה היא מדינה עצומה, עשירה במשאבי טבע, המתפרסת על פני 11 אזורי זמן. היא מחזיקה בצבא הגדול באירופה והשני בהיקפו בעולם, והיא בעלת מאגר הנשק הגרעיני הגדול בעולם, הכולל בין היתר כ־6,000 ראשי נפץ גרעיניים. בנוסף היא בין המדינות הבודדות שהיו לה עד לפני המלחמה קשרים חיוביים כמעט עם כל המדינות במזרח התיכון, לרבות סוריה, איראן, מדינות המפרץ והלבנט.
בשנים האחרונות היא דאגה לנוכחות צבאית גוברת באזור, בדגש על סוריה (עם פריסה של כ־60 אלף חיילים, הקמת בסיסי צבא בסמוך לנמלים, הצבת מטוסי קרב וטילים, לצד פריסת מערכות הגנה אוויריות), וכן פיתחה קשרים ושיתופי פעולה צבאיים ודיפלומטיים עם עמי האזור, על אף הפערים והמחלוקות האידיאולוגיות ביניהם.
בנוסף ביססה רוסיה את יחסיה עם ישראל וכן עם מדינות אפריקה ובראשן מצרים, לוב וסודן. כל אלה סייעו בידה למצב את עצמה כמקור כוח ועוצמה צבאית, כשברקע ארה"ב מצמצמת את נוכחותה ופעילותה במזרח התיכון.
לכן, מנקודת מבט גיאופוליטית רחבה, הגיעה העת להתעורר ולהבין כי אף שרוסיה נמצאת בפאתי אירופה וסובלת מכשלים כלכליים וצבאיים משמעותיים, פוטין הדוגל ב"ריאל פוליטיק" חסר רחמים, הוא מי שנותן את הטון וקובע את המדיניות וקצב האירועים בזירה הבינלאומית. הוא נוקט גישה ניהיליסטית דורסנית ואינו בוחל בניהול מלחמת חורמה אכזרית ללא תג מחיר הומני ורציונלי.
בתוך כך, המלחמה, המדגישה את הפערים העצומים בין הצדדים, את ניגודי האינטרסים ואת הסתירה בעמדות ובערכים, היא קריאת השכמה שמחדדת את הצורך של המערב לחשב מסלול מחדש ולגבש מדיניות קוהרנטית, ברורה וגמישה כלפי ממשל מוסקבה והעומד בראשו.
על מדיניות זו, מצד אחד, להתחשב בפערים הללו, כמו גם בעוצמתה של רוסיה ושל פוטין, וכן בחולשותיו של הממשל האוטוריטרי והעומד בראשו. מצד שני, עליה להביא בחשבון את מעמדה העולמי של רוסיה בתמיכת סין, את עמדתן המשותפת של השתיים נגד ההגמוניה האמריקאית, וכן את מעמדה וחשיבותה האזורית של רוסיה בעיקר במזרח התיכון ועל רקע נסיגת ארה"ב ממנו.
שילוב של חשיבה מפוכחת, מיומנות צבאית ומודיעין מדויק יסייע למערב לגבש מדיניות מתוחכמת וראויה, המשלבת בין הימנעות מעימות אלים וחזיתי עם ממשל מוסקבה לבין השלמה עם התפשטות השפעתה הבינלאומית של רוסיה. כל זאת תוך הקרנת עוצמה וחזית מגובשת וחזקה שיש בכוחה להחליש ואף לבלום את רוסיה, וכל שכן את הידרדרות המלחמה באירופה והשפעתה ההרסנית על הזירה הבינלאומית.
