המתיחות הביטחונית בין ישראל ואיראן שברה השבוע שיאים עם פרסום אזהרה חמורה בדבר איום איראני ממשי כלפי ישראלים השוהים בטורקיה. בדיונים בנוגע למדיניות בסוגיה האיראנית, מופנית בישראל תשומת לב רבה לעבר הנשיא הטורקי רג'פ טאיפ ארדואן, נוכח משולש היחסים המתקיים בין טורקיה, איראן וישראל וטיב הקשרים עם כל אחת מהן.

בהיותה חברת נאט"ו שבשטחה מוצבות פצצות גרעיניות של ארה"ב ועל רקע פועלה לחיזוק מעמדה כמעצמה אזורית וביסוס קשריה עם מדינות האזור בדגש על ישראל, קיימת חשיבות רבה למעורבותה של טורקיה במשבר שנוצר. זאת על אף שלא בטוח אם ועד כמה ארדואן שש למלא באופן רשמי את תפקיד המתווך בין הצדדים.

התבוננות בשינויים העצומים ובתהליכים הרבים שמתרחשים באזור, לצד מאבקי הכוח בין המדינות בדגש על שינוי המדיניות הטורקית, חושפת מארג מורכב של קשרים, יחסים ואינטרסים שונים, שלא פעם סותרים זה את זה. כל אלה מתקיימים בכפיפה אחת ובו־זמנית במזרח התיכון.

וכך, בזמן שרוסיה שקועה עמוק במאבקה הרצחני באוקראינה, וארה"ב מצמצמת את נוכחותה במזרח התיכון פרט למאמציה לחדש את הסכם הגרעין האיראני, העיניים נשואות לטורקיה ולעומד בראשה. טורקיה היא אחת המדינות החשובות והמאוכלסות במזרח התיכון (כ־80 מיליון איש). כחברת ברית נאט"ו המועמדת להצטרף לאיחוד האירופי, משלבת טורקיה בין מזרח ומערב.

בשל מיקומה הגיאופוליטי ובהיותה שותפת סחר חשובה לאירופה, וכשהיא חולקת גבול משותף עם שמונה מדינות ובהן איראן, נעה טורקיה תחת שלטונו הריכוזי של ארדואן כמטוטלת בין אסלאם ודמוקרטיה. וכך, כשהוא מונע מתוך חזון מגלומני לחדש את האימפריה העות'מאנית, פועל ארדואן למחיקת מורשת אתא טורק החילונית והשלטת הנרטיב האסלאמי, תוך הפיכת טורקיה למעצמה אזורית חזקה ועצמאית.

טורקיה, בהובלת ארדואן, נוקטת גישה פרגמטית, אקטיבית ונחושה. בכל זאת, גם היא צריכה להתמודד עם איום הגרעין האיראני ופוטנציאל ההתעצמות האזורית של איראן השיעית. בנוסף היא מתמודדת עם איום אסטרטגי של עצמאות כורדית בשטחה או בגבולה המזרחי, בדגש על צפון סוריה וצפון עיראק.

טורקיה של היום היא מדינה חזקה, שבין היתר שמה דגש על שיפור יחסיה הדיפלומטיים עם מדינות המפרץ ומדינות ערב הפרגמטיות כגון מצרים, מרוקו ובחריין. כמו כן היא חידשה לאחרונה את יחסיה עם ישראל לאחר 14 שנות נתק, בין היתר בעקבות "הסכמי אברהם" וסדרת ההסכמים הכלכליים והביטחוניים שנחתמו בין עמי האזור.

עם זאת, יש לזכור כי טורקיה נתונה במשבר כלכלי עמוק ואינפלציה דוהרת בשיעור של 73.5% (החמורה ביותר מאז 1998), מה שמגביר את התנגדות הציבור למדיניות הממשלה, כשהסקרים מנבאים למפלגת הצדק והפיתוח, שבראשה הוא עומד ב־20 השנים האחרונות, תבוסה בבחירות הקרבות לפרלמנט ולנשיאות ב־2023.

כשהיא מגשרת בין אסיה ואירופה ומחברת בין הים השחור לים התיכון, טורקיה ממוקמת בציר גיאוגרפי מרכזי. בנוסף, היא מקשרת את שדות הנפט והגז של הים הכספי ושל רוסיה לדרום ולמרכז אירופה, ומהווה כיום ציר אנרגטי אסטרטגי חשוב ביותר.

וכך, על רקע גילויי הגז במזרח התיכון ונוכח התנודות בשוק האנרגיה העולמי בעקבות המלחמה באוקראינה, טורקיה בהנהגתו של ארדואן לא רואה עוד את עצמה תלויה בייבוא של גז רוסי בלבד. היא פועלת להרחבת מקורות האנרגיה, קשרי הכלכלה והמסחר שלה, הכוללים בין היתר ייבוא גז מישראל. במקביל היא פועלת להשגת שליטה במים הכלכליים של יוון וקפריסין, נוכח המשאבים ומקורות האנרגיה הטמונים בהם.

יתרה מכך, טורקיה אינה תלויה עוד בנוכחות ארה"ב באזור. להפך. היא "מג'נגלת" בין שלל אינטרסים ישירים וצולבים, עמדות מנוגדות ואפשרויות פעולה שונות בחזיתות רבות. כל זאת כשהיא פועלת בנחישות ובאסרטיביות לשיפור קשריה, להרחבת מקורות האנרגיה שלה ולשדרוג תדמיתה ומעמדה הייחודיים, ככוח עצמאי במערב אירו־אסיה.

וכך, כשהוא מודע לשינויים במפת האיומים וההזדמנויות במזרח התיכון, נשיא טורקיה נוקט גישה של הסתמכות עצמית ומוביל מדיניות חוץ אקטיבית ואופורטוניסטית במטרה לבסס את מעמדו האישי מבית ולחזק את עמדתה ויוקרתה של טורקיה בזירה הבינלאומית.


השלכות גיאופוליטיות

העובדות מדברות בעד עצמן. טורקיה נמצאת כיום במוקד המתיחות וחוסר היציבות באזור, כשהיא "רוקדת על כל החתונות" מעמדת יתרון אסטרטגי. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא מערכת היחסים שלה עם איראן. מצד אחד, יחסיה עם הרפובליקה האסלאמית אופיינו לאורך שנים רבות כיריבות, חיכוך ותחרות מתמדת על השגת עוצמה, משאבים ועמדת הובלה במזרח התיכון.

מצד שני, יש גם אלמנטים ידידותיים ביחסים בין המדינות, כך שטורקיה מתייחסת לאיראן כאל חברה־אויבת (Frenemy). טורקיה אף התנגדה להטלת הסנקציות הבינלאומיות על איראן וסייעה לה במאמציה לעקיפת הסנקציות באמצעות אספקת זהב תמורת נפט וגז איראניים, דוגמת הסכם הסחר ביניהן ב־2016 שהסתכם בכ־10 מיליארד דולר.

לצד זאת, טורקיה הרחיבה את פעילותה ותחומי השפעתה באזור (דוגמת לוב, אזרבייג'ן וסוריה), כשב־2019 ארדואן הצהיר לראשונה פומבית כי הוא שוקל אפשרות להתגרענות צבאית. במקביל הוא ממשיך לפעול בנחישות לסילוק מתנגדים וביקורת מבית (דוגמת מאסרם של רבים ממנהיגי תנועת האחים המוסלמים) וכן לחסל אויבים קיימים ופוטנציאליים ובראשם הכוחות הכורדיים (YPG) הקשורים לארגון הטרור PKK ופועלים בצפון עיראק ובצפון סוריה.

אם לא די בכך, הרי שעל רקע ניסיון ההפיכה של הצבא הטורקי נגדו, ארדואן הקים ב־2012 כוח צבאי־למחצה המונה כ־100 אלף שכירי חרב סונים מסוריה. כוח גדול זה פועל בין היתר בקטאר, בסוריה, ברצועת עזה ובלוב, ואף מסייע במאבק המתקיים בחודשים האחרונים נגד איראן וסוכניה הממוקמים ברחבי טורקיה.

לכן, מנקודת מבט מערכתית, על רקע צמצום הנוכחות האמריקאית במזרח התיכון, לצד התקרבות טורקיה למדינות ערב במסגרת "הסכמי אברהם" שנחתמו בין הצדדים, וכן נוכח שיפור יחסיה של ישראל איתה ועם מדינות האזור, נוצרה במזרח התיכון מציאות חדשה: משוואה גיאופוליטית עם הרבה נעלמים.

מדובר במארג מורכב ודינמי שתכליתו חיזוק והרחבת שיתופי פעולה תוך יצירת יציבות אזורית מול כוח משחית, טרור וניסיונות לערער את היציבות בידי גורמים עוינים. לכן, דווקא בתקופה הכאוטית ורוויית השינויים שבה אנו חיים, על ישראל לבסס את הקשר עם טורקיה וכל שכן, לחזק את היחסים וההסכמים האזוריים. זאת כדי למתן את התנהגותה האופורטוניסטית וחשוב מכך, כדי להוות חלק מגוש גדול של מדינות המאוחדות נגד איראן, המעמידות אותה בעמדת נחיתות ובידוד פוטנציאלי.

בתוך כך, חשוב להסביר עד כמה לטורקיה תפקיד אסטרטגי במשבר שנוצר בינינו לאיראן. שכן מדובר בחלון הזדמנויות היסטורי עבורה, כשמצד אחד היא הודפת גורמים עוינים משטחה ומצטיירת כמתנגדת לטרור. במקביל, הידרדרות המתיחות הביטחונית שהתחוללה בעיקר בשבוע האחרון, מזקקת באופן פרדוקסלי את היתרונות הטמונים בעוצמות שהיא מביאה איתה, ובמיוחד את יכולותיה הייחודיות ללהטט בין נסיבות מורכבות ומצבים סבוכים, שככל הנראה אין לאף מדינה אחרת בסיטואציה שנוצרה.

אין ספק כי עוצמות ויכולות אלה משמשות את טורקיה לחיזוק כוחה האזורי ומעמדה הגיאופוליטי, תוך השפעה על תהליכים אזוריים וגלובליים שיובילו לחיזוק האינטרסים שלה במזרח התיכון, כמו גם בזירה הבינלאומית.