ביקורו החשוב של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן בערב הסעודית מושך אליו תשומת לב עצומה. בזמן שמדינות המפרץ נמנעות מביקורת, בישראל נערכים בקוצר רוח לביקורו בממלכה, ואילו רבים בקונגרס האמריקאי – לרבות בכירים במפלגה הדמוקרטית – מתנגדים למהלך ומגנים אותו.
הם רואים בכך הודאה בכישלון מדיני, חולשה והתרפסות אמריקאית כלפי הממלכה הסעודית והעומד בראשה. זאת, בעיקר על רקע צינון היחסים עם סעודיה והגדרתו של בן סלמאן כאישיות לא רצויה, בעקבות הפרה בוטה של זכויות אדם בממלכה, ששיאה רצח העיתונאי ג'מאל ח'אשוקג'י ב־2018.
מגוון סיבות ואינטרסים עומדים מאחורי הגעתו של ביידן למזרח התיכון, בהם שיפור היחסים בין סעודיה לישראל, חיזוק הקשרים הכלכליים עם מדינות המפרץ, ויצירת גוש ביטחוני בהובלת סעודיה, מצרים, איחוד האמירויות וישראל, שנועד לשמור על היציבות באזור ולבלום את איראן.
ללא ספק, משבר האנרגיה והנסיקה במחירי הנפט בעולם בעקבות המלחמה באוקראינה האיצו את ביקורו. עם זאת, קיומו של מפגש בין ראשי המדינות מעלה לא מעט תהיות אתיות, הנוגעות ליחסי ארה"ב וסעודיה, במיוחד בעת האחרונה. אין ספק שקיימים פערים אידיאולוגיים, תרבותיים וכלכליים עצומים בין הצדדים. זאת לצד א־סימטריה בין מנהיג עתיר ניסיון עם 50 שנות ותק בסנאט, לעומת מנהיג צעיר (מחצית מגילו), המתפקד כחמש שנים בלבד בראש הממלכה הסעודית. הניסיון העשיר במדיניות החוץ האמריקאית שמביא עמו ביידן עומד למבחן מול אחד המנהיגים החזקים והמשפיעים ביותר כיום בפוליטיקה העולמית.
אם נתעלה מעל ההבדלים הללו ונאמץ נקודת מבט חדשה, נבין כי על אף – ואולי בשל – היותו פגום מבחינה ערכית, המפגש הטעון בין ביידן לבן סלמאן חשוב ביותר וטומן בחובו עוצמה רבה. זהו אקט מדיני מתוחכם, מעין הליך חניכה (מנטורינג) של ארה"ב כלפי המשטר הסעודי, שנועד ליצוק תוכן עדכני למזרח תיכון חדש.
על רקע נסיגתו הממושכת של הממשל האמריקאי מענייני המזרח התיכון, מדובר במדיניות המשך, תוך אימוץ גישה המשלבת עולם "ישן" עם מציאות חדשה. גישה זו מכירה בחשיבותה העצומה של סעודיה כאחת המדינות היציבות, העשירות והחזקות ביותר באזור וכן כמנהיגת העולם המוסלמי, הנושאת תפקיד מכריע בהובלת תהליכים לשמירת היציבות האזורית בתמיכת ארה"ב. קשה להבליג על אכזריותו של יורש העצר, אך למרבה האירוניה אי אפשר בלעדיו. ביידן, המודע לכך, דואג לשקם את היחסים עמו.
נכון שביידן נעדר כריזמה ואינו כוכב כמו בן סלמאן. אולם ניסיונו הרב, נכונותו ויכולתו להתאים את עצמו לשינויים ולתהפוכות הגיאופוליטיות הם עוצמה ייחודית, שרבים בציבור ובקונגרס האמריקאי מתקשים להבין ולקבל. עוצמה זו מאפשרת לו להעביר לבן סלמאן את שרביט ההובלה במזרח התיכון ועדיין לשמור על מעמדה של ארה"ב כמעצמה עולמית. מדובר במבוגר האחראי, שמכיר במגבלות העוצמה של המעצמה, שמאבדת את מעמדה כהגמוניה בזירה הבינלאומית.
