במשך יותר ממאתיים שנה איראן וברית המועצות לשעבר חלקו ביניהן גבול משותף שאורכו כ־2,000 ק"מ. וכך, כשביטחונה הלאומי הוכתב על ידי מדיניות אימפריאליסטית סובייטית והושפע מפלישותיה לתחומה, איראן חשה מאוימת. אך ברבות השנים תחושה זו השתנתה לבלי הכר.
עם התמוטטות הגוש הסובייטי בסוף שנות ה־80, הוסרו האיומים והופלו המחסומים בין הצדדים. יתרה מכך, הריחוק הגיאוגרפי ואזור החיץ שנוצר עם הקמתן של מדינות מרכז אסיה, ובמיוחד ארמניה ואזרבייג'ן בדרום הקווקז, הקנו לאיראן תחושת ביטחון מול רוסיה.
עם הזמן, ההתקרבות ההדדית הובילה לגיבוש מדיניות אנטי־מערבית מוצהרת, לצד אינטרסים ויעדים משותפים. בתוך כך, משנת 2012 חל שיפור ניכר ביחסי איראן־רוסיה, המתבטא בהרחבת הקשרים המדיניים, הכלכליים והביטחוניים ביניהן. הקשרים כוללים בין היתר אספקת נשק רוסי איכותי והשקעות בתשתיות הגרעין האיראני, לצד הרחבת הפעילות הצבאית־אסטרטגית בסוריה.
עם זאת, בל נטעה. מדובר ב"נישואי נוחות" ולא בברית של אהבת אמת. שכן לצד התקרבות והזדקקות הדדית זו לזו, יחסיהן מאופיינים בעוינות ובחשדנות רוויית מחלוקות שמקורן בתרבות פוליטית, תפיסות עולם ואידיאולוגיות שונות. כל אלה משפיעות על מערכת שיקולים אזוריים וגלובליים המכתיבים את היעדים האסטרטגיים ואת המדיניות שכל אחת מהן נוקטת ביחד ובנפרד במזרח התיכון וכלפי ישראל.
יחסי רוסיה־איראן ידעו עליות ומורדות במהלך השנים. הקשרים בין מוסקבה וטהרן שהתגבשו מאז המאה ה־19 מבוססים על קשת רחבה של מניעים ואינטרסים, לצד יחסי גומלין פוליטיים, כלכליים וביטחוניים שונים. כל אלה נעים במקביל על פני ציר מורכב של יחסי אהבה־שנאה, שיתופי פעולה וחשדנות עמוקה.
מיקומה של איראן בקצה המזרחי של המזרח התיכון, כשמצפון הים הכספי ובדרומה המפרץ הפרסי ומפרץ עומאן, הופך אותה לנכס גיאופוליטי חשוב וחיוני עבור רוסיה, בעיקר בשל היותה מקור הכנסות מנפט, גז וסחר בנשק. רוסיה משדרגת, תמורת קופת מזומנים, את הצבא האיראני ומגבירה את ייצוא הנשק אליה וכן מרחיבה את השקעותיה בהקמת תשתית גרעינית. כל זאת תחת מגבלות ועיכובים רבים שמקורם בלחצים אמריקאיים, כשבמקביל ולמורת רוחה של איראן, פועל פוטין לביסוס קשרים עם מדינות נוספות באזור ובכללן מצרים, סעודיה וישראל.
מוסקבה וטהרן מסייעות זו לזו להרחיב את מעגל השפעתן במזה"ת, לשקם ולייצב את המצב בסוריה (בעיקר מאז 2019 ולאחר קריסת דאע"ש – "המדינה האסלאמית"), תוך חלוקת אזורי שליטה והשפעה ביניהן ובין טורקיה. עם זאת, מטרותיהן אינן זהות. הן אומנם פועלות לבלימת הכורדים ולצמצום השפעתה של ארה"ב באזור, אך ממניעים שונים.
מוסקבה רואה בסוריה יעד צבאי אסטרטגי לביסוס אחיזתה במזה"ת (פריסת כוחות, מטוסי קרב וטילים), כשמנגד סוריה מהווה עבור איראן קרש קפיצה לתקיפת שכנותיה ובראשן ישראל. בהקשר זה, חשוב לציין כי עד כה רוסיה התעלמה מהתקיפות של מטרות איראניות בסוריה המיוחסות על פי פרסומים לחיל האוויר הישראלי.
בניגוד לתפיסתה את בריה"מ לשעבר כאיום מוחשי של התפשטות הקומוניזם גם לתחומה, משנות ה־80 חל מהפך ביחסים בין השתיים. לאחר התמוטטות הגוש הקומוניסטי ויציאת הכוחות הסובייטיים מאפגניסטן, החליפה רוסיה את סין וקוריאה הצפונית והפכה לספקית הנשק המרכזית של איראן. בשנים 1988־1991 היא מכרה לה נשק מודרני לרבות צוללות, מטוסי קרב וטנקים בהיקף של כ־3 מיליארד דולר. החל מ־1995 היא אף עומדת מאחורי בניית כורי כוח גרעיניים באיראן (דוגמת הכור בבושהר).
בתוך כך, לאחר הסכם הגרעין שנחתם ב־2015 והסרת הסנקציות, החלה רוסיה לספק לאיראן מערכות נשק מתקדמות, לרבות סוללות הגנה אוויריות מדגם 300־S. לאחרונה, על רקע הדשדוש הרוסי במלחמת אוקראינה, מתרבים הדיווחים בדבר עסקה מתרקמת, שבמסגרתה איראן, שבעשורים האחרונים פיתחה תעשיית כטב"מים מתקדמת, תמכור מל"טים צבאיים לרוסיה.
ייצוא הנשק והשקעותיה של רוסיה בתשתית הגרעינית של איראן, נובעים ממניעים כלכליים וביטחוניים ארוכי טווח ומהווים חלק מהברית האסטרטגית ביניהן, הפועלת לבלימת ההגמוניה האמריקאית באזור. במקביל, איראן מחזקת את קשריה באסיה, ובשנה שעברה חתמה עם סין על ברית אסטרטגית ל־25 שנה, הכוללת השקעות סיניות אדירות בתשתיות איראניות בהיקף של כ־400 מיליארד דולר.
למרבה האירוניה, איראן, עם 85 מיליון תושביה הנתונים במצוקה כלכלית קשה, היא מדינה עשירה במגוון אוצרות טבע ומקורות אנרגיה: היא מדורגת שנייה בעולם מבחינת היקף עתודות הגז הטבעי, ורביעית בעולם מבחינת היקף עתודות הנפט הגולמי שברשותה. בכך היא חולקת עם רוסיה אינטרסים שהם בו־זמנית משותפים וסותרים.
אף על פי שהמו"מ על הסכם הגרעין בין טהרן למעצמות העולמיות תקוע, ואף שאיראן הנתונה תחת סנקציות כלכליות התנערה מהפיקוח הבינלאומי על מתקני הגרעין שלה – המשטר בטהרן ממשיך להפיק ואף למכור נפט בהיקפים גדולים. מפרסומים עדכניים עולה כי 60% מהכנסות המדינה מקורן בנפט וכי ייצוא הנפט הגולמי שלה, שגדל בהתמדה וכמעט הכפיל את עצמו מאז תחילת כהונתו של ביידן, צפוי להגיע ל־1.3 מיליון חביות ביום עד סוף 2022. בחודש יוני האחרון הגיעה תפוקת הנפט האיראנית למיליון חביות ביום, כשסין, הלקוחה הגדולה ביותר שלה, ייבאה יותר מ־700 אלף חביות בממוצע, כחלק מההסכם ביניהן.
חשוב להסביר כי נוכח הסנקציות המוטלות על רוסיה והחרם על ייבוא מוצרי הנפט שלה לאיחוד האירופי, איראן משתפת פעולה עם רוסיה ובו־זמנית מתחרה בה מבחינת היקף ייצוא הנפט לשוק הסיני, ועוד במחיר מופחת הכולל 30% הנחה. לצד זאת, היא משמשת ערוץ חשוב להברחת נפט, לדוגמה לדרום אמריקה ובעיקר לוונצואלה, שאיתה היא חתמה הסכם שת"פ ל־20 שנה בתחום האנרגיה.
הברחת נפט בספינות איראניות הפועלות בעולם באופן לא חוקי, לרוב תחת זהויות פיקטיביות, היא תופעה ההולכת ומתרחבת משמעותית, בעיקר מאז פרוץ המלחמה באוקראינה. מדובר בתעשייה המגלגלת מיליארדי דולרים המעשירים את כלכלת טהרן ומאפשרים לה לשלם לרוסיה תמורת הסיוע בהמשך פיתוח תוכנית הגרעין (תוך העשרת אורניום בשיעור גבוה מהמותר לה) ואף לממן פעילות של ארגוני טרור ובראשם חיזבאללה.
ההתפתחויות בעולם והשינויים במפת היחסים והאינטרסים במזה"ת מציבים אתגרים רבים עבור השחקנים המקומיים והבינלאומיים הפועלים באזור. רוסיה, שמעורבותה בענייני איראן והאזור כולו צוברת תאוצה בעשור האחרון, נדרשת להתאים את עצמה ולמצוא פתרונות לאתגרים השונים, ובראשם מעורבותה בהסכם הביניים המולטילטרלי (JCPOA) שנועד לבלום את התקדמות תוכנית הגרעין האיראני.
בתוך כך, חשוב לעמוד על הדקויות השונות בעמדתה הרב־ממדית בסוגיה מורכבת זו. מצד אחד, פוטין משתף פעולה ומעורב במו"מ עם המעצמות והאיחוד האירופי בנוגע לחידוש ההסכם והגבלת תוכנית הגרעין. מצד שני, הוא חושש מהתקרבות איראן למערב ומהידוק קשריה עם ארה"ב, וכן מהסרת הסנקציות מעל איראן בתמורה לריסון התוכנית שלה.
יחד עם זאת, ראש הקרמלין אינו מעוניין כי איראן, המוגדרת כמדינת "סף גרעין", תיהפך למדינה גרעינית וזאת מחשש לפגיעה ביציבות האזור ומרוץ גרעיני מצד מדינות נוספות (דוגמת מצרים וסעודיה), אך במקביל הוא חושש כי השארת הסנקציות עלולה לפגוע בקשרי המסחר ושיתופי הפעולה של איראן עם רוסיה.
יתרה מכך, בראייתו, חתימה על הסכם עלולה להיות מוצגת כ"ניצחון" של ארה"ב ובנות בריתה, כשהסרת הסנקציות עלולה לגרום לאיראן לרצות לסגת מעסקאות הנשק והנפט שנחתמו עם רוסיה וסין. לכן, היות שמצבי קיצון אלה מהווים "סדין אדום" בעבורו, פוטין מעדיף להחזיק במקל בו־זמנית משני קצותיו. היינו, לנקוט מדיניות המשמרת את המצב הקיים שבו הוא יכול לשלוט, ובמקביל לעכב את ההתקרבות של איראן להסכם ולמערב.
ההנהגה באיראן, המודעת היטב לסיטואציה שבה יש לה הרבה יותר מה להפסיד אם תתרחק מרוסיה, בחרה שלא לגנות את פוטין והמלחמה באוקראינה, וזאת חרף הלחץ הרב המופעל עליה מצד המערב. עם זאת, מוחמד זריף, שר החוץ האיראני לשעבר, הצהיר בראיון שהודלף לעיתונות במרץ 2021 כי רוסיה פוגעת במו"מ, וכבר מאז 2015 היא מנסה למנוע את קיומו של ההסכם.
נוכח מציאות מורכבת זו, יש להתבונן מקרוב על יחסי רוסיה־איראן ולהבין כי בראייתו הריאליסטית של פוטין, איראן פרו־מערבית מסוכנת יותר מאשר איראן גרעינית. בד בבד, הוא מעדיף לשמור על המצב הקיים ול"משכן" את עתידה של איראן וקשריה עם המערב, ולו כדי להגן על האינטרסים השונים של רוסיה.
על רקע זה חשוב להבין גם את המשמעויות הנלוות לביקורו של פוטין בטהרן השבוע ופגישתו עם מארחו הנשיא אבראהים ראיסי ועם נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן. מעבר לדיונים בעניין הסרת המצור מנמלי אוקראינה בים השחור, אספקת המל"טים האיראניים לרוסיה והסדרת אזורי השליטה הרוסית־איראנית־טורקית בסוריה, "מפגש אסטנה" הוא מניפולציה דיפלומטית־תקשורתית של פוטין שנועדה למקד אליו, למזרח התיכון ובכלל זה לאיראן, תשומת לב עולמית.
לא בכדי בחר פוטין להגיע לאזור מיד לאחר ביקור ביידן, ולהעמיד פנים של מי שדואג לשותף/בן ברית שלו. מנקודת מבטו, היות שאיראן היא סלע המחלוקת, מדובר באירוע סמלי שנועד יותר לשדר אמפתיה ומעין "שלום בית", מאשר להוביל אירוע "שוחר שלום". זהו מפגש שנועד להציג, כביכול, את הנאמנות והמחויבות של רוסיה כלפי איראן, בזמן שלמעשה פוטין דואג בראש ובראשונה לאינטרסים הרוסיים באזור.
יתרה מכך, מנקודת מבטו חולשתה הנוכחית של רוסיה ובידודה הבינלאומי הם תופעה זמנית. חרף הסנקציות הכלכליות המוטלות עליה ואולי בשל כך, הוא דואג למצב את עצמו כמנהיג עוצמתי, חזק ואחראי, המוביל מהלכים שנועדו לדאוג לאיראן, הנמצאת בעמדת מיעוט מול מדינות המערב ונתונה אף היא תחת סנקציות, ובתוך כך לשמור על יציבות המזרח התיכון. ללא ספק, מדובר בנישואי נוחות ולא בברית של אהבת אמת.
